קרקס ישראלי

אם אתם מתחום הקרקס אז בטוח אתם מכירים מישהו שעושה סירוויל ואם לא אז בטח יצא לכם לראות איזה סרטון, אבל כמה אתה באמת יודעים עליו?

אז ככה: סירוויל (Cyrwheel) הוא בעצם הגלגל של סיר (Cyr) על שמו של דניאל סיר. הוא נקרא גם מונו וויל והוא כלי אומנותי המיועד להופעות קרקס.  למעשה זהו חישוק גדול עשוי אלומיניום או פלדה וקוטרו הפנימי הוא כ10-15 ס"מ מעל גובהו של האמן המסתובב עליו. תנועת הגלגל האופיינית היא "הוואלס" שהוא מין סיבוב מתמשך או פירואט מתערבל הדומה למטבע המסתובב על ציר. 

קצת היסטוריה! ותכלס היא קצרה.

בשנת 1998 ניתן לסירוויל את שמו בעקבות דניאל שנתן לו את תכונותיו העכשוויות והתווה את הדרך.

לפניו, עוד ב-1923, מסתבר שנראה חישוק בסדר גודל כזה על במות הקרקס. יש צילום של רקדנית אמריקאית בשם דוריס המפרי שצולמה על אלמנט המזכיר סירוויל כשהיא מאזנת את החישוק ביד אחת ורגלה מונפת לאוויר. 

אבן דרך חשובה בדרכנו לסירוויל המודרני (שדניאל בהחלט ידע על קיומו ויכול להיות שהשפיע עליו) היה הגלגל הגרמני (German wheel). בשנת 1925 Otto Feick המציא את החישוק הגרמני. שהוא בעצם שני חישוקי ברזל במידות של סירוויל מחוברים במוטות כשהם מקבילים זה לזה. Otto מספר שהשראה לאלמנט הגיע מהילדות בה נהג להתגלגל בחבית במורד גבעה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמכרו עשרות אלפי חישוקים גרמנים ובשנת 1936 נכנס אלמנט זה לאולימפיאדה. בקיצור, הגלגל הגרמני נכנס לתודעה הציבורית.

25 שנה לאחר מכן הומצא המונו וויל ונכנס לייצור המוני בגרמניה כשהוא מציג חישוק יחיד עם ידיות החזקה ורצועות לקשירת הרגליים- אבל חישוק זה לא הגיע לסדר גודל בינלאומי.

ואז הגיע דניאל! ככל הנראה הכיר דניאל בגלגל הגרמני אך לא הכיר את המונו וויל. הוא דווקא מספר שמצא בהולה הופ ענק השראה.

דניאל שנולד בקנדה, קוויבק היה אמן קרקס מקצועי עוד לפני שחשב על הסירוויל, הוא למד בבית הספר הבינלאומי לקרקס במונטריאול שם התמחה בסולם חופשי.  

בשנת 1993 הוא היה ממקימי קרקס "אלואז" והיה לראש המחלקה למחקר ופיתוח של אלמנטים אקרובטים.

דניאל החל לחקור את החישוק ב1996 כשהוא מנסה לעבוד עם חישוק אחד שלם מברזל- עם הזמן החליף דניאל את הברזל באלומיניום בכדי להקטין את משקלו. לאחר מכן הוסיף ציפוי PVC בכדי לייצר הידבקות לקרקע ובנוסף למנוע החלקה. לבסוף הוא חילק את הסירוויל לחמישה חלקים שמתחברים יחדיו ובכך מאפשרים ניידות. 

כך בשנת 1998 הסירוויל הפך להיות חלק ממופע של קרקס "אלואז" שנקרא Excentricus ומשם החל המסע הבינלאומי שלו.

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2003, דניאל סיר הוזמן לקחת חלק בפסטיבל מונדיאל Cirque de Demain שבו זכה במדליית כסף. ההישג תרם להתעניינות רבה סביב הסירוויל בקהילת הקרקס. למעשה, הביצועים של דניאל סיר בפסטיבל הביאו את הסירוויל למרכז תשומת הלב באותה שנה.

אמנים נוספים החלו ללכת בעקבותיו והוא העביר את משנתו בשיעורים פרטיים. ממשיכיו החלו לפתח שפה שלמה שהולכת ומתרחבת כל שנה.

מתגלגל לתודעה עולמית

החישוק המשיך וממשיך להרחיב את הפופולריות שלו הודות לחובבים רבים שתופסים את החישוק. גם בבתי ספר לקרקס אפשר למצוא חישוקים רבים והכשרה מתאימה. בתי הספר ENC ו- ESAC הם שני המוסדות היחידים אשר נהנו מהוראתו של דניאל סיר בכבודו ובעצמו. 

האינטרנט גם מאוד עזר להפיץ את הפרקטיקה והשפיע מאוד על התפתחותו של הדור הבא של הסירוויל.

הקטעים שהשפיעו עליי באופן אישי מוסיפים צבעים נפלאים ותרגילים אייקונים שמהווים חלק מהרפרטואר של הרבה אמנים מודרניים למרות השוני בגישתם. אתם מוזמנים לחפש אותם בגוגל. חלקם בעלי אופי מחולי כמו Alexandre Lane

 או Angelica Bongiovonni. חלקם משלבים ליצנות כמו Aime morales ואפילו תרבות ההיפ הופ משתלבת בצורה נהדרת כמו Christopher Thomas & Charlie Wheeler, חפשו   .cyreelkillers

ובפן קצת יותר אישי, החישוק בשבילי הוא קודם כל אלמנט מחולי המאפשר לי לרקוד בחופשיות ב360 מעלות.

בכדי שהחישוק יאפשר לי לרקוד בתוכו עליי לבצע העברות משקל בזמן הנכון במקום הנכון- אם אני עושה טעות ולו הטעות הכי קטנה בו במקום אני "משלם עליה" וכך הלמידה היא מיידית. 

הסירוויל (החישוק) מחייב חיבור והקשבה נוכחת לגוף ולאלמנט, סנכרון נכון בין השניים פשוט גורם לי לעוף בתוך עולם קטן משלי שמסתובב על צירו.

נתראה בסיבוב…

מאמר זה פונה לאמנים מתחילים וותיקים כאחד, בנוסף לזה, מאמר זה הינו מאמר דעה, ייתכן שלא תסכימו עם חלק מהנאמר.
רוב הטיפים מתאימים למופעי ג'אגלינג סטנדרטיים, מופעים לילדים, עם דיבור ומגוון כלים. כמובן שיש מופעים נהדרים ללא מילים או מופעים מבוססים על כלי ספציפי ולהם זה פחות רלוונטי.

ראשית נתחיל בשלב התכנון, נחשוב מה המרכיב החזק באופי שלנו / בכישורים שלנו שייתן לנו יתרון בבניית המופע, יש ג'אגלרים מאוד מצחיקים, יש כאלו מאוד טכניים השולטים ברמה גבוהה מאוד בכלים, יש כלאו שיודעים להחזיק קהל ולהלהיב אותו, לפי זה נבנה את אופי המופע.
בשלב הזה כדאי לחשוב על קהל היעד למופע, ילדים / מבוגרים, דתיים / חילוניים / חרדים, בארץ או בחו"ל, בעיקר לימי הולדת / בעיקר לבמות גדולות, אולי מופע לרחוב.

אני מאמין שמופע מוצלח צריך לתכנן גם סיפור מסגרת כמו בהצגה וגם דמות עם מאפיינים מוקצנים כלשהם, כאן מגיע גם עניין המקוריות, זה בסדר לקבל השראה מאמנים אחרים אבל חשוב ליצור משהו ייחודי.
רוב הג'אגלרים אינם שחקנים ובימאים ולהטוטנים ולכן הייתי ממליץ מאוד להיעזר באנשי מקצוע כדי לבנות את המופע, בימאים של הצגות ילדים, מורים למשחק, מנחי סדנאות ליצנות, כל אלו יכולים מאוד לעזור, אפילו להיעזר ביותר מאיש מקצוע אחד.
קטעים טכניים שחשוב שיהיו במופע, לדעתי, קהל אוהב אלמנט של סכנה:
* סכנת גובה (ג'ירף, סולם, הליכה או רכיבה על חבל, עמידה על כתפיים של מישהו, רולה בולה בקומות וכו')
* עוד אלמנט של גובה חשוב כדאי להכניס למופע, זריקת חפץ לגובה, יש לי תחושה לפעמים שעשרות טריקים קשים במיוחד לא ירשימו קהל ממוצע כמו זריקת חפץ לגובה רב (עם קלאבס או דיאבלו למשל).

4 אלמנטים שחשוב לשים אליהם דגש בכל מופע:
* הסדר הוא אקראי ולא לפי רמת חשיבות.

1- סאונד, השתמש תמיד בציוד הגברה איכותי, כדאי להביא ציוד הגברה חלופי לגיבוי, כולל כבלים, מדונה וכל רכיב עדין שעלול להתקלקל ולגרום לפדיחה נוראית.
הקדש מחשבה לגבי איך אתה מנגן את המוזיקה, אני למשל מנגן רצוף לאורך כל המופע ומדבר תוך כדי השירים, יש לי רכיב במיקסר שנקרא 'דאקר' הוא מחליש אוטומטית את המוזיקה (אפשר להחליט כמה הוא יחליש) בזמן דיבור במדונה. יש ג'אגלרים שמעדיפים לעצור בכל פעם שהם מדברים ולנגן שיר בכל קטע טכני, זה מתאים לדעתי למופע בלי המון דיבורים.

2- תלבושת ותפאורה, השקיעו בתלבושת ( נעליים, כובע, מכנסיים, חולצה/וסט) והשקיעו בתפאורה, גב במה, שטיח, שולחן עם מפה ולוגו עליה, גם הפרופס איתם אנחנו מלהטטים צריכים להיות מיוחדים, יש ג'אגלרים שהולכים על צבע מסוים כמוטיב חוזר, למשל, דיאבלו אדום, שטיח אדום, קלבים אדומים וכו', אני אוהב צבעוניות ולכן הכלים שלי בצבעים שונים, בכל מקרה חשוב להגיע עם כלים עם נראות מיוחדת, לדוגמא: להופיע עם מקל פרח פשוט או סטאף מקל מטאטא לא נראה מי יודע מה, לעומת זאת להופיע עם כדור בדולח גדול / רולה –בולה נוצצת זה מרשים! (בלי קשר לרמה הטכנית של הקטע)

3- טכניקה, אנחנו אמני קרקס, ראוי לדעתי שנציג מיומנויות מיוחדות, דברים שלא הרבה אנשים יכולים לעשות, לכן צריך להתאמן באופן יום-יומי, גם לשמר מיומנויות וגם ללמוד חדשות. הקהל שלך יעריך רמה טכנית גבוהה.
* לדעתי אמן קרקס שלא מתאמן יותר הוא אדם שבמידה מסוימת איבד את התשוקה למקצוע, אני גם חושב שזה מורגש במופע אבל זו סוגיה לדיון אחר.

4- אלמנט המשחק, הבימוי וההומור. על זה הרחבתי בהקדמה, אני שם דגש עם הומור, אנשים הכי נהנים לצחוק! חשוב גם למתוח אותם, להלהיב אותם, להפתיע אבל הכי חשוב לדעתי בעבודה עם ילדים זה לדעת להצחיק אותם ובצורה תמימה ונקייה בלי להעליב אף אחד ובלי גסויות.
נסו להשקיע מחשבה ב-מה עוד קורה בכל נמבר חוץ מהתרגיל עצמו, איך הגעתם למצב הזה, למה אתם לוקחים את הדיאבלו ומתחילים לעשות תרגילים למשל, צריך להיות סיבה, אפילו אבסורדית לכל דבר שקורה.

עוד כמה מחשבות לסיכום:
*הנושא של שילוב מתנדבים מהקהל במופע הוא מאוד חשוב לדעתי, במיוחד אם המופע מיועד גם למסיבות יום הולדת. נושא זה מצריך מחשבה ומקוריות כי זה סוג של רגעי שיא מבחינת הקשב של הקהל, מישהו עולה, מה הוא נדרש לעשות? האם הוא מסיים את הקטע גאה או נבוך? הסיטואציה הסטנדרטית היא שמזמינים ילד לתת יד לעזור לאמן לעלות על הרולה-בולה/חד-אופן או להחזיק צלחות מסתובבות, אין בעיה לזרום כמו כולם על קטע כזה, השאלה היא מה קורה תוך כדי, איזה בדיחות, מה ה'בילד אפ' וכו'.

* אורך המופע הנדרש לרוב הוא 45 דקות, אני חושב שמעבר לזה קשה לקהל להתרכז ובמקרים רבים אחרי חצי שעה כבר הילדים כבר מתחילים לאבד ריכוז. כדאי לתכנן את הקטעים החזקים והמותחים לקראת הסוף ובסוף לתת את ה'גראנד פינאלה'.
* גמישות המופע לתנאים משתנים היא חשובה למי שרוצה לסגור מופעים רבים בסיטואציות שונות, לא פעם קרה לי שהזמינו אותי למופע ולמרות שאמרתי שצריך תקרה גבוהה גיליתי שהתקרה בערך 20 ס"מ מעל הראש שלי, אז חלק מהקטעים יורדים או מצטמצמים קצת אבל עדיין נשארו מספיק קטעים אחרים. אני ממליץ לתכנן את המופע שיהיה אפשר לקיים אותו גם במקום עם תקרה נמוכה, גם על דשא, וגם ברוח, אחרת חצי מהעבודה יורדת על תנאים טכניים לא מתאימים.

איך הגעתי לקרקס:

בשתי מילים: "בגלל האנשים"
בשלוש מילים: "תמיד הייתי אידיוט"

בשלוש עשרה מילים: "כי מגיל חמש הבנתי שהמטרה שלי בחיים היא ללכת בעקבות ליבי אל האושר"

הכל התחיל ממש מזמן כשאבא ואמא שלי התחתנו….בילדותי לא ממש שמעתי על קרקס וגם תמיד ידעתי שיש לי בעיות בקוארדינציה, הילדים בכדורגל תמיד רבו עלי בקבוצות – מי לא יהיה איתי. הייתי עומד בהגנה כמו אידיוט, מקבל כדור ישר לפרצוף שהמשיך וזינק לשער שלנו. גם כאבו לי נורא הפנים וגם כולם כעסו עלי שהבקעתי גול עצמי. אבא שלי אמר שיש לי שתי ידיים שמאליות ושיש לי חורים בידיים שדרכם עובר הכדור. יאמר לזכותו שהשקיע בי ואימן אותי בזריקת כדור ובמטקות

מיותר לציין שבג'גלינג הייתי ממש גרוע ולכן התרחקתי מזה. אבל חוץ מהבעיות הקלות האלו, הייתי ילד מקובל, חייכן, עם המון חברים ואפילו טוב בלימודים. אהבתי לטפס על עצים, ורציתי להיות עתודאי ומהנדס אלקטרוניקה כמו אבא שלי.

בכתה י' לא התקבלתי לעתודה כמוהו, וכחניך תנועת הנוער "המחנות העולים", בה גם התחברתי עם אורי וויס, הייתי בגרעין נחל שמאוד אהבתי ואפילו הובלתי אבל פרשתי ממנו והתגייסתי להיות לוחם בצנחנים כי "שם מתים יותר" אידיוט נשאר אידיוט. כל השירות הצבאי כולם קראו לי ליצן. המפקדים, הלוחמים וזה בעצם היה השם שלי. זה ו"פומיקי".

בשנה השלישית לתואר BSc במתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית, התחלתי ללמד פיסיקה בתיכון, לעבוד כפיסיקאי בחברת הייטק ולהופיע עם גיטרה ומפוחית במייק'ס פלייס בירושלים. דרך לימודי פיתוח קול הבנתי שאני רוצה ללמוד משחק וכך יצא שבשלוש שנים הבאות ירדתי לחצי משרה בפיסיקה ולמדתי שלושה ימים בשבוע משחק

בשנה השלישית של לימודי המשחק הפצירו בי חברי לכיתה שאבוא איתם לקרקס פלורנטין ושזה תפור עלי ואיך אני לא רואה את זה…אני עמדתי בסירובי שזה בכלל לא נראה לי כמה שבועות עד שהגעתי לשיעור אקרובטיקה. במקרה יצא שהבחור שחיפשתי איתו את הכניסה למקום, כי זה היה גם היום הראשון שלו, היה המורה – יובל איילון. הגענו באותו יום והיינו חברים קרובים מאוד עד שהוא טס ללאס ווגאס כעבור כמעט שנתיים.

כך יצא שבגיל 30 גיליתי כל מיני איברים בגוף שבכלל לא ידעתי על קיומם כמו השכמות, ההם-סטרינגס, הטרפזים, ולמעשה כל החלק העליון של עמוד השדרה. עד אז הם היו מבחינתי הגוף שמעל הרגליים. מאוד רציתי לעשות פליק-פלאק ויובל באמת מאוד השתדל ללמד אותי אבל עד היום הזה עדיין לא הצלחתי. כמובן שנחשפתי גם לג'גלינג. באותו זמן התחלנו לעבוד בבית ספר למשחק על ההפקה של "הנסיך הקטן" ואני הייתי "הרברבן" ו"מדליק הפנסים" (משם הגיעה הדמות של "פנס הרחוב" יותר מאוחר). חשבתי שמאוד יתאים לרברבן לעשות ג'גלינג עם כדורים והחלטתי ללמוד.

בעבודה כפיסיקאי, רצו שאני אהיה מנהל פרוייקט, אבל בגלל שזה בכלל לא נראה לי תפקיד נחמד וגם לא הסכמתי לחזור למשרה מלאה, נאלצו להביא לי בוסית מבחוץ. הבוסית לא ממש הבינה את העבודה שלי ולא היה לה כל כך נעים לשאול, וכך יצא שהיו לי כמה חודשים בהם לא עשיתי שום דבר בעצם. כיוון שהייתי בעל קוארדינציה חלשה וידעתי את זה, כל בוקר הייתי בא לעבודה, סוגר את הדלת של החדר, שם גלגל"צ, ומתאמן כמה שעות על קסקייד שלושה כדורים. בצהריים הולך לאוכל עם החברים תוך כדי ג'ינגול. אחרי חודשיים הצלחתי את מה שלא מעט אנשים מצליחים לעשות אחרי יומיים של אימונים, אבל ידעתי לג'נגל.

 
במהלך השנה הזאת הרגשתי את הקושי להיות בשני העולמות הכל כך שונים האלו, וכשהסתיימה לה שנת הלימודים האחרונה של לימודי המשחק, התלבטתי מה לעשות. להתפטר מהעבודה כדי ללכת לאודישנים? אבל אין לי כמעט אודישנים ובכלל אני יכול להמשיך עם החצי משרה אם אני כל כך רוצה…הייקום שלח לי עזרה בצורת משבר הייטק עולמי. אני מניח שרוב המפוטרים לא חשבו שהייקום עוזר להם באותו זמן, וגם אני, ילד בן 30, שכבתי עם חום גבוה על הספה בבית הורי והבנתי שהשביל הזה מתחיל כאן.

ניסו עוד קצת להעסיק אותי שם כיועץ חיצוני, אבל לא שיתפתי כל כך פעולה. הייתי חלק מקרקס פלורנטין. הלכתי על קביים, התאמנתי על ג'גלינג, בניתי קביים לקרקס ותפרתי תלבושות. מנהל הקרקס, ניר קפלן, הרים מופע של שלושה קופים על טרמפולינה ענקית. אני תפרתי את התלבושות והייתי הקוף השלישי. שני הקופים האחרים היו יובל איילון וניר עצמו. הופענו בכל מיני מקומות בארץ ובמקביל למדתי טרמפולינה יחד עם יובל אצל בוריס בחולון. יובל התאמן עם המועמדים לאולימפידה ואני התאמנתי עם ילדי כיתות ג' וד'. דווקא הייתי לא רע ביחס אליהם וגם הקשבתי לכל העצות שהם נתנו לי בקולם הדקיק

 
למעשה נפתח בפני עולם שלם שלא הכרתי עד אז של לימוד מיומנויות גופניות. עד אז הכרתי רק לימוד שכלתני. הלכתי לכל הסדנאות של יובל יחד עם אסף בר סלע ורונן ושרון ציפיס וגם התאמנתי באקרובלנס עם אבנר הוכפלד שלימד בקרקס וגם באופן עצמאי עם שירה בן אברהם שהיתה אז הבת זוג של יובל. היינו המון ביחד שלושתינו ושירה ואני עבדנו על מופע משותף. באיזשהו שלב הסדנאות אקרובטיקה והופעות הטרמפולינה הכבידו מדי על גופי הלא צעיר שלא הספיק לעכל את מה שעוללו לו ועדיין היה עקום מפיסיקה מתמטיקה ומחשבים. וכך עזבתי את האקרובטיקה עם יובל, ועברתי ללימודי מחול.

אבל נשארתי בקרקס ובאקרובלנס ובהופעות וכעבור שנה התחלתי להופיע ברחוב עם דמות "הצפרדע". הצפרדע ניסתה לגשר בין כל העולמות ולקשר את כל הסלט הזה למה שהתחיל אותו – ההופעות עם הגיטרה והמפוחית במייקס פלייס בירושלים. בשמונה שנים הבאות התמדתי עם הצפרדע במידרחוב בימי שישי ושלישי והרווחתי חלק ניכר מהכנסתי ממטבעות. נהגי אוטובוס היו מקללים אותי כשהייתי נותן להם שקית עם 5.70 שקלים בעשרות אגורות. בדואר אילצו אותי למיין את המטבעות לגלילי נייר מיוחדים כשבאתי לשלם שם חשבונות.

חלקתי את הספוט במידרחוב עם שי לביא. שי היתה השראה אדירה בשבילי כשלמדתי משחק ולא תיארתי לעצמי שיום אחד היא תהיה קולגה. שי הזמינה אותי ליום הולדת 40 של ג'קי בכר ואני בכלל לא הכרתי את ראש חוצות. ביום הולדת של ג'קי היה כיף אדיר. שם גם הכרתי את נימרוד אייזנברג הנפלא. כל כך נהניתי שנשארנו אני ושי אחרונים. שי אחר כך סיפרה לי שענת ראש חוצות (זה היה השם משפחה שלה, לא הלטר) קראה לי "אידיוט להשכרה" וזאת הפעם הראשונה שחוסר הטאקט המשווע שלי עזר לי במשהו. כי אחרי זה עבדתי המון עם ראש חוצות.

________________

במקור, התכוונתי לעשות את "הצפרדע" רק לכמה חודשים עד שקריירת המשחק שלי תעלה על הפסים. אבל בכמה חודשים האלו גיליתי כמה אנשי הרחוב והקרקס נפלאים וכמה כיף להיות איתם לעומת שחקנים שפגשתי בהפקות שהתקבלתי אליהן. היה ברור לי שאני נשאר איפה שכיף לי וטוב לי והקריירה כבר תסתדר לפי זה ולא להיפך.

הנגינה ברחוב עוררה את סקרנותי לגבי הקשר בין מנגינה לליווי וכך מצאתי את עצמי עושה עוד תואר (שלישי כבר) להוראת מוסיקה במכללת לוינסקי, במקביל פגשתי חברה של שי לביא שהיה לה רעיון לעשות צפרדע ברחוב ששרה שירים בתוך גיגית. הסיכוי ששני אנשים יחשבו באותו זמן ובלי לדעת אחד על השני על רעיון כל כך איזוטרי ודבילי, כל כך קלוש, שלא היתה ברירה, התחתנו ועשינו שלושה ילדים.

כלתי הטרייה כלנית, שהיתה שחקנית בעצמה, עודדה אותי לא לסיים את התואר במוסיקה ולהפוך למורה, ובמקום זה לעשות איתה מופעים והצגות. וכך הופענו ביחד במופע והצגה שכתבנו ואנחנו מופיעים איתם עד היום.

התחום החדש יחסית, שחייתי והתפרנסתי בו, היה נחמד לי וקסום. אבל כיוון שהתחלתי אותו בגיל יחסית מאוחר, לא הערכתי את עצמי כשחקן כל כך טוב. בשנים הראשונות היה לי אפילו קשה לקרוא לעצמי שחקן אז אמרתי שאני צפרדע. יצא שפיודור מקרוב, הליצן שעושה את סנושו של פולונין, קיבל מכמה כיוונים המלצות עלי להיות המחליף שלו בהצגה "על ניסים ונפלאות" בתור קוף. ההצגה היתה שלאגר והופיעה כ-450 פעמים בשנה הראשונה שלה ובסוף אותה שנה יצא שאני, זכיתי בפרס אסיטז במעמד שרת התרבות כשחקן מצטיין. זה די דבילי בסך הכל, אבל זה באמת שינה את ההערכה והדימוי העצמי שלי בתור שחקן כשמנהל התיאטרון שעד אותו רגע אפילו לא ידעתי את שמו, אמר לי שאני שחקן מצויין.

ביום הולדת 40 שלי, וויטלי אזרין ומאור פיין, שני חברים וותיקים שלי, הביאו ראצ'ט, קשרו אותו בין שני עמודים והלכו עליו. מאוד הצחיק אותי שכשמנסים לדרוך באמצע הרצועה הרגל מתנדנדת בצורה לא רצונית ומוזרה. אז קניתי ראצ'ט והתחלתי להתאמן באופן חובבני על הליכה על חבל.

כמה חודשים אחר כך קרו שני דברים נחמדים: התחלתי להופיע עם "הקופעה" מופע הקרקס הראשון שלי והצטרפתי לקבוצת "רופאי חלום" בתפקיד ליצן רפואי בבית חולים מאיר.

יום אחד אמרתי לילדה בוגרת שהתעניינה במוסיקה והיתה מרותקת למיטה שאם היא תנגן כל יום כמה דקות באפליקצית פסנתר בטלפון שלה, השמיעה שלה תשתפר בטירוף בתוך זמן קצר. ואז הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריך לעשות עם החבל והתחלתי להתאמן כל יום למשך 20 דקות במשך כשנה וחצי

זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת התמדתי במשהו שאני מתאמן עליו כל יום. למדתי מזה המון. היו אימונים שהייתי מאושר שהצלחתי משהו חדש והיו לא פחות אימונים שהייתי עייף ומיואש מאיך אני לא מצליח דברים שכבר הצלחתי מזמן. זכרתי מהטרמפולינה עם בוריס שבשביל להתאמן על סלטה, לפעמים יותר קל להתאמן על סלטה בורג ובמילים אחרות, לפעמים דווקא כשמוסיפים דרגת קושי, מחזקים את הבסיס בצורה אגבית ויותר יעילה וטובה מאשר אם מנסים לחזק אותו באופן ישיר. וכך בעצם התאמנתי בג'ינגול עם קלאבים על החבל כדי לחזק את שיווי המשקל על החבל, בזמן שאני בכלל מתרכז בללמוד לעשות ג'גלינג עם קלאבים.

כיום אני מתפרנס בעיקר ממופעי הקרקס שלי בנוסף לליצנות הרפואית

לסיכום אני יכול לומר שהדבר השני הכי משמעותי שהקרקס נתן לי ופיתח בי, הוא הרצון ללמוד דברים חדשים בגוף במקום ללמוד דברים חדשים בראש. גיליתי, שכשאני לומד דברים חדשים בגוף, הראש גם מאוד מתפתח מזה, ההיפך לא נכון.

הדבר הראשון הוא כמובן הזכות הגדולה להיות ליצן. ליצנות טובה בכל תחומי החיים, והחברים הליצנים הם ללא ספק האנשים שאני הכי נהנה להיות איתם בכל זמן ובכל מצב.

אמ;לק

Control Freak הוא מופע חדש המשלב אמנויות קרקס וכלי נגינה דיגיטליים מתוחכמים. הדמות המשעשעת שעל הבמה יוצרת את כל ההתרחשויות: מבצעת להטוטי קרקס, מנגנת מקליטה ועורכת מוזיקה חיה, מפעילה ושולטת בתאורות, מכונות עשן, פנסים זזים, הקרנות וידאו ועוד. הכל בו זמנית ובזמן אמת, אין פלייבקים ואין אנשי תאורה או הגברה.

הנועזים מוזמנים להמשיך ולקרוא את המגילה הנפרשת למטה, ולהבין איך ומנין הגיעה ההזיה הזו לעולם.

שפויים יותר יכולים להציץ בכמה קטעי וידאו מגניבים שמשובצים בטקסט, או סתם ללכת לקחת להם משהו טעים מהמקרר ולהמשיך בחיים.

עובד על מופע חדש

(אני מבין שלא היה שום דבר טעים במקרר).

אז אני עובד על מופע חדש.
ועובד.
ועובד.
וכל מיני דברים קורים בזמן העבודה.

למשל הילד הראשון שלי, שנולד כשרק התחלתי לעבוד על המופע החדש, כבר חוגג יום הולדת 16, ואחותו הצעירה מחכה עוד כמה שנים, ואז נולדת גם, ואז גדלה וכבר חוגגת בת מצווה.
או למשל הקמתי עם כמה אנשים טובים את העמותה הישראלית לאמנויות הקרקס, ייסדתי איתם את כנס הלהטוטים בסחנה וניהלתי אותו מספר שנים.
או למשל בניתי שני בתים, וניהלתי אדמיניסטרטיבית בית ספר אלטרנטיבי, ויצרתי במקביל והופעתי עם עוד ועוד מופעי קרקס (ג'אגליסימו, מניפולציות, קשישה חסרת מנוח, קרקס במזוודה, הלהטוטנים ועוד).

ו… ו.. ו.. כל הזמן המשכתי לעבוד על המופע החדש (או אולי כבר לא כל כך חדש).והנה אחרי 16 שנות הריון, הראש כבר מבצבץ, ואפילו שם כבר יש לו לרך הנולד – Control Freak. וגם מסיבת אמצע הריון עשו לו בפסטיבל עכו האחרון, ועל הבמה הוצג בגאון האולטרסאונד הראשון (למרות שהעובר היה עוד רק חצי מפותח, ואפילו לא ראו אם מדובר בבן או בת).

אז מה זה בעצם הקונטרול פריק הזה? ולמה לוקח, אפילו לקונטרול פריק כמוני, 16 שנה של מחקר ופיתוח אינטנסיביים כדי להשלים את העבודה?

יותר משזה מופע, הפרוייקט הזה הוא בעצם מפעל חיים, אז כדי להסביר איך ומה, צריך כמה מילים על התחנות שהביאו אותי אליו.

גלגול ראשון

האהבה הראשונה שלי בחיים היתה פיזיקה (החנון האולטימטיבי): מגיל 12 עד 14 עבדתי וחסכתי כסף כדי לקנות טלסקופ רציני ולהיכנס איתו לזוגיות סוערת, ואכן כמעט מדי לילה יצאנו יחד.

החלום הרטוב שלי כנער היה ללמוד באוניברסיטה. בגיל 15 עזבתי את בית הספר, עשיתי בגרות ובגיל 16 ומשהו הסתערתי על התואר הנכסף בפיזיקה (כן, היה ממש כיף איתי במסיבות). אלא שדי מהר התברר שחלום האוניברסיטה הרטוב הוא למעשה יבשושי למדי. בכוח האינרציה השלמתי תואר ראשון ואפילו חצי מהשני, אבל במהלך לימודי התואר השני התייבשתי סופית מפיזיקה תיאורטית וכבר הדליקה אותי אש חדשה – תכנות מחשבים!

מי שחושב שהאדם הופיע על כדור הארץ עם סמארטפון ביד, צריך להבין שבסוף שנות ה 80' עוד לא היה אינטרנט, אנשים אשכרה שלחו מכתבים עם בולים אחד לשני כי אלוהים עוד לא ברא את האימייל, והדרך היחידה לדבר עם חבר מרוחק כשאתה לא בבית הייתה באמצעות שתי כוסות פלסטיק וחוט. לא היה מחשב בכל בית (בטח שלא בכל כיס) ושפות תכנות כמו "בייסיק" או "פורטרן" היו מרגשות ומסתוריות.

גלגול שני

תוך כדי השירות הצבאי התחלתי לחפש וגם למצוא עבודה כמתכנת.

מאחר ולא ידעתי כלום, השיטה הייתה פשוטה: הלכתי לראיון עבודה, על כל נושא שעלה עניתי "שום בעיה, יכול להתחיל תוך שבועיים" ומשם טסתי לחנות ספרים לקנות על הנושא המסתורי כל מה שיש ולמלא את המים בבריכה תוך כדי קפיצה.
"יכול לכתוב פרוטוקולים של SQL?" – "איזו שאלה",
"תכנות ב C++?" – "שולט",
"עיבוד תמונה במערכות זמן אמת?" – "ברור".
בזכות השיטה המעט מסוכנת הזו רכשתי השכלה רחבה למדי בתחום התוכנה ועמידות לבעיטות בתחת.

למשך כמה שנים זה היה כיף גדול, אבל במהלך קריירת ההיי טק הפורחת קרו שני דברים. הראשון היה הידלקות קשה על תחום הקרקס אחרי שראיתי מישהו עושה ג'אגלינג עם ארבעה כדורים (ארבעה! מאמינים?); והדבר השני היה שבגיל 30 התחלתי לראשונה לנגן, מה שהוביל להתמכרות אפילו חמורה יותר מהקרקס.

גלגול שלישי

לבסוף אחרי 7 שנים נטשתי את תחום ההיי-טק ועברתי להיות אמן קרקס מתחיל. זה גרר מחאות נמרצות של לא מעט מבוגרים אחראים סביבי (כולל מנהל סניף הבנק) אבל בהחלט נמאס לי לבלות את חיי מול מסכי מחשב.

התחלתי עם חוגים וסדנאות, ואלה פינו בהדרגה את הדרך ליותר ויותר הופעות (מי אמר "המופע של שחץ וקולו" ולא קיבל?). תוך מספר שנים כבר הופעתי במשרה מלאה.

אמנם אז בתחילת שנות ה 2,000 גם לאמן הקרקס המצליח ביותר לא היה סיכוי להרוויח את הסכומים המגוחכים בגובהם שקיבלתי כאיש מו"פ בהיי-טק, אבל נהניתי בטירוף ולא הסתכלתי אחורה לרגע. כל הזמן רציתי ללכת עוד צעד קדימה ולהגשים חלום שהלך והתרקם, יצירה שתשלב את כל התשוקות האפלות שלי: פיזיקה, תכנות, הומור, בניה (מייקריות), קרקס ומוזיקה.

הכל התחיל בפעמון דלת

בשנת 2001 התחלתי לנסות לייצר כלי נגינה שאפשר לנגן איתם תוך כדי ועל ידי אמנויות קרקס. אחרי עשרות אבות טיפוס כושלים שבניתי עם תיבות תהודה מעץ, פעמוני רוח, מתקנים לייבוש בגדים (עם מיתרי קונטרבס במקום חבלי כביסה) ושלל המצאות הזויות, התחלתי קצת להתייאש. עד שהרהרתי יום אחד בפעמון דלת.

בעודי משליך עוד גוויית אב-טיפוס כושל של כלי נגינה סהרורי, עלה בזיכרוני שבמהלך לימודי הפיזיקה למדתי על אפקט מוזר ("האפקט הפייזו-אלקטרי" אם ממש דחוף לכם לדעת), גבישים שכשמספקים להם חשמל הם רועדים טיפה. בפעמון דלת למשל יש בדיוק סוג כזה של גביש, ולכן כשמספקים לו חשמל הוא רועד ומזמזם. הסיבה שהאפקט הנידח הזה עלה פתאום במוחי היתה ההבנה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך! נכון שזה מרגש? נכון?

מה זאת אומרת לא מרגש?! תבינו, מילא שמספקים חשמל לגביש קטן והוא רועד (בינינו, כבר זה מרגש אותי), אבל זה שההיפך גם נכון, ושאם מרעידים את הגביש הוא מוציא פולס חשמלי קטנטן, זה היה ממש המפתח שלי לגן העדן, כי זה מאפשר לבנות חפץ שיוציא פולס חשמלי קטן בכל פעם שיפגע בו משהו, כמו כדור ג'אגלינג, וירעיד אותו.
מרגע שירד לי האסימון הזה, הכל טס: צ'יק צ'ק תוך שנתיים וחצי ו 35 אבות טיפוס כושלים בניתי את הדבר הפרימיטיבי הזה:

מין קסילופון אלקטרוני עם ארבעה קלידים. בכל קליד יש פעמוני דלת שמופעלים על ידי כדורים קופצים: הכדור נותן מכה למשטח שבו הפעמון שמשחרר פולס חשמלי קטן, ובפולס החשמלי הזה אני משתמש כדי לייצר צליל.

מאחר ויש רק ארבע קלידים, יש רק ארבעה צלילים בכל רגע נתון. אמנם הוספתי לזה פדלים שמופעלים על ידי הרגליים ויכולים לשנות את מערכי הצלילים, בכל פעם לארבעה צלילים אחרים (בסרטון זה לא ממש בא לידי ביטוי פרט למצילה בסוף), אבל עדיין מוגבל להפליא מבחינה מוזיקלית.

אז אמנם אי אפשר היה לנגן עם זה מוזיקה ממש, ובכל זאת זה היה צעד בכיוון החלום. צעד שהיה משמעותי בעיקר מבחינת הלימוד שלי את התחום: הבנתי איך ללמד מכשירים לדבר אחד עם השני (שפת MIDI), איך לחבר רכיבי חומרה (כמו גבישים פייזו-אלקטריים) לרכיבי תוכנה (כמו תוכנות סאונד וכלי נגינה ממוחשבים), איך למנוע השפעה לא רצויה בין חלקים במערכת (cross-talk), איך לבנות ולחווט את המעגלים, איך למצוא איזון בין הרצון שהמשטחים יהיו קשיחים ויקפיצו את הכדורים לבין הרצון שהם יירעדו ויפיקו את האות הנדרש להפקת צליל ועוד מיליון דברים.

לופ

עם הלקחים התחלתי לבנות מערכת שתאפשר לי לנגן יותר צלילים בו זמנית, ובעודי עמל התפרסם ביוטיוב (שהיה אז רק בן שנתיים ועוד עשה פיפי בחיתול) הסרטון הבא, שגרם בזמנו ללסת שלי (ושל עוד שניים, שלושה, או 5,906,572 אנשים בספירה האחרונה) לפגוע ברצפה –

הדבר הראשון שהסרטון הזה עשה זה להקפיץ לי לראש אלפי רעיונות. רעיונות שרובם אכלו חתיכות מרשימות מהחיים ומחשבון הבנק שלי לפני שהתייאשתי מלממש אותם (בינתיים).

הדבר השני ששמתי לב אליו בסרטון היה האופן בו כל מוטיב מוזיקלי שמנוגן ממשיך להתנגן ונשאר ברקע תוך כדי שהכלי הבא נכנס. ככל שהיצירה מתקדמת הכלים מצטרפים אחד לשני והמוזיקה מקבלת נפח ועניין. הגעתי למסקנה שאני צריך להוסיף למערכת שלי אפשרות להקליט ולערוך בזמן אמת כל מה שאני מנגן כדי שאוכל ליצור מוזיקה רב-שכבתית ורב-כלית.

לצערי המכשירים הקיימים (Loop Stations) היו פשוטים מדי בשבילי כי הם רק הקליטו שכבות מוזיקליות וצברו אותן אחת על השנייה. אני רציתי להיות חופשי יותר, ולהיות יכול תוך כדי הנגינה גם להוריד ולערבב שכבות מוזיקליות בכל מיני אופנים. בלית ברירה נאלצתי לתכנן ולבנות בעצמי מכונת הקלטת ועריכת מוזיקה בזמן אמת, מבוססת מחשב ומופעלת ברגליים. הנה למשל, בתמונה משמאל, חלק מאחד מאבות הטיפוס הראשונים: מקלדת שעברה התעללות קשה כדי להתאים להפעלה באמצעות הרגליים, ושמתקשרת עם חלקים פנימיים של סינתיסייזר דרך מחשב.

עם הזמן המערכת לבשה ופשטה צורה, ובקליפ הזה אפשר לראות הדגמה לתצורה שהיא הגיעה אליה לפני כארבע שנים (בינתיים היא השתנתה עוד הרבה). זו הדגמה טכנית ומוזיקלית בלבד, בשלב ראשוני שעדיין אין בו דמות, הומור ותקשורת עם הקהל:

אל האינסוף ומעבר לו

את ארבע השנים שחלפו מאז הקדשתי למחקר ופיתוח של שלל אפשרויות שליטה נוספות, כיאה לקונטרול פריק.

הגעתי למצב בו כל כלי נגינה על הבמה יכול לשלוט על כל מה שקורה על הבמה – הקרנות וידאו, הדלקה וכיבוי של גופי תאורה ומכונות עשן, עוצמות, צבעים ואפילו הזזה של פנסים לאן שאני בוחר באמצעות מנועים מיוחדים.

במופע אני מעולל את זה בעיקר (אבל לא רק) עם גיטרה שבניתי כך שהיא מתפקדת כ"מקלדת שליטה", ושאפשר לראות אותה כאן משמאל. היא יכולה לתפקד גם כמו גיטרה חשמלית רגילה (ובמופע אני עושה למשל סולו חשמלית עצבני על Black Dog של לד זפלין) אבל בו זמנית היא יכולה גם "לנגן" את התאורה והווידאו ואפילו להקליד אותיות על מסך ההקרנה.

ויש עוד כל מיני יציאות תמוהות פרי מוחי הקודח. הנה למשל הדגמה והסבר קצרים על עוד שני כלי נגינה מהמופע, בשני קטעי הוידאו הבאים.

חליפה שמאפרת לערוך ולהקליט רצפי וידאו בזמן אמת :

וכפפה שעובדת בתיאום עם החליפה הנ"ל ומאפשרת לנגן גיטרה חשמלית וירטואלית ולשלוט על תאורה:

קשה יש רק בלחם (וביצירת מופע)

בפסטיבל עכו 2016 עשיתי ניסוי כלים ראשוני, בו הוצגה לראשונה העבודה שבוצעה עד אז. מעבר לעובדה שהציוד ואני עוד לא היינו באמת בשלים לצאת לאור ושהתנאים הטכניים גבלו בסיוט, השיעור העיקרי שלי מהחוויה הזו היה שאני חייב לעבוד ברצינות על הדמות ועל ההיבט הליצני/רגשי של המופע.

התחלתי לבד, אבל ככל שעבדתי יותר הרגשתי שאני מתקדם פחות. הספקתי לתלוש חצי מהשיער מרוב תסכול עד שהתחלתי לעבוד עם יאנו (יניב אליאש) ובאמת להתקדם.
יחד יצרנו את דמות החנון המתקשה בתקשורת (אבל כל כך רוצה בה בדרכו הגולמנית). סוג של תסמונת אספרגר מהלכת על שתיים. טיפוס שמעורר חמלה, התפעלות ושעשוע (לסירוגין, ולא פעם גם בו זמנית) ושהסיכוי שיגשים את חלומו הגדול להיות כוכב רוק שקול לסיכוי לדיור בר השגה על מאדים.

טיוטה ראשונית מאד של הדמות הוצגה בחזרה פתוחה מול קהל בעין שמר, בקרקס שבזי שאירחו אותי למשך כמה חודשים בנדיבות רבה. הנה דוגמא קצרה מניסוי הכלים הראשון –

בשנה שחלפה מאז נפגשנו יאנו ואני לעבוד כל שבוע כחצי יום. כל פגישה נפתחה בכך שאני שופך עליו את ערימת הרעיונות הגאוניים שהיו לי מאז הפגישה הקודמת. הוא מקשיב, מביט, מעביר לצערי 98% מהרעיונות למגירת "בלתי גאוני בעליל", ואז על הרעיון האחד או השניים שנותרו עובדים.

פרט לזה עברנו שוב ושוב (ושוב) על כל היבט והיבט במופע: תקשורת עם הקהל ועם החפצים, תנועה, הומור, מבט, קצב, עבודה מול ועם הקרנות וידאו ותאורה, יחס למוזיקה ולכלי הנגינה, תלבושות, אביזרים, התפתחות ותימטיקה של הדמות לאורך המופע, ועוד ועוד. וכך הגענו למצב הנוכחי, בו כל הקטעים גמורים וזורמים אחד לשני באופן חלק למדי, ונשאר בעיקר לשייף ולהריץ הכל 8,046 פעם לפחות, כדי שהמורכבות העצומה תהפוך לשקופה לא רק לקהל אלא גם לי, ואז אוכל לבצע את המופע תוך התמקדות בדמות ובקהל, ולא בטכניקה.

מה הכוונה ב"מורכבות עצומה"? הנה שלוש דוגמאות מתוך רבות –

• יש מעל 1,000 חילופי תאורה וסאונד במהלך המופע, שכולם מבוצעים על ידי בזמן אמת. אין תאורן ואין איש סאונד במופע – הכל מופעל על ידי כלי הנגינה שאני מפעיל ועל ידי המיחשוב הלביש שעלי.
• בחלק מהקטעים המוזיקליים מתנגנים עד 13 כלים בו זמנית (אחרי שניגנתי והקלטתי אותם אחד על השני) יחד עם עד ארבע שכבות של הרמוניה קולית. בדרך כלל מוזיקה חיה היא די סלחנית לטעויות ופספוסים כי הטעות נשטפת ונשכחת עם הנגינה החיה שממשיכה. אבל כשהשכבות המוזיקליות מוקלטות ורצות בלופ, אם יש שגיאה היא תחזור ותחזור ותצרום מאד לאוזן לכן הכל חייב להיות מנוגן ומתוזמן באופן מושלם.
• כשמנגנים באמצעות זריקת כדורים על משטחים (למשל), צריך לבצע את זריקת הכדור לפני הזמן בו התו צריך להיות מנוגן, כי התו יתנגן רק כשהכדור יגיע ויפגע במשטח. זה שקול ללנגן או לשיר כשאתה שומע את עצמך בעיכוב מסוים (latency), ומי שניגן או שר אי פעם באולפן יודע עד כמה קשה עד בלתי אפשרי. זה בעצם דורש ממך "לשמוע" את המוזיקה בתוך הראש כמה עשיריות שניה מוקדם יותר ממה שאתה שומע באמת באוזן. זה ממש קשה לביצוע, ומצד שני זה חלק מהיופי, כי הצופה במופע אכן "צופה" את המוזיקה לפני שהיא קורית: הוא רואה את מה שעומד לגרום את המוזיקה יוצא לדרך לפני הזמן ומגיע בדיוק ברגע הנכון למקום הנכון כדי לייצר את התו המוזיקלי המתאים. בדיוק כמו הכדורים המהפנטים ב Pipe Dream .

לא אלאה אבל יש עוד לא מעט אלמנטים מסובכים ומסבכים. אפילו כשהכל עובד כנדרש הסיבוכיות מעוררת אימה, שלא לדבר על הצורך לאלתר כשמשהו לא עובד כמו שצריך וכשיש על הבמה מספר דו ספרתי של חיישנים ומספר תלת ספרתי של כבלים, אפשר לסמוך על זה שבכל רגע נתון משהו ישתבש…

אני כבר בקבר אנוח

ולמרות הכל, זה קורה. אחרי כל השנים האלה האור בקצה המנהרה מתחיל לנצנץ.

תוך כחודש עד חודשיים מהיום אני מקווה שאוכל להזמין להופעת הבכורה את כל שלושת הקוראים ששרדו עד כאן. אם אתם סקרנים ורוצים לעקוב אתם מוזמנים לשלוח לי סכום כסף גדול ואיידע אתכם בכל התפתחות.

לחלופין אפשר גם לעקוב אחרי המופע בדף הפייסבוק שלו, ובקרוב גם באתר האינטרנט שיצמח לו ב – http://control-freak.info .

כשמדברים על מהפכות נהוג לדמיין חבורות מפגינים צועדים ברחובות ומתעמתים עם שוטרים, או השתלטות אלימה של איזו קליקה צבאית על בנייני ממשלה, אבל המהפיכות האמיתיות מתרחשות בשקט. כמו מים שמחלחלים וממיסים את המוצקות של הסלע עד שיום אחד הוא נסדק ומאפשר לחיים לעבור דרכו. זה מה שקורה מזה מספר שנים ב"דרך הקרקס". מסע החיים של שחר קמאי ואינס לורקה.

מזה מספר שנים, בא.ת. עמק חפר, בין חדרה לנתניה פועל פרוייקט קרקס יחודי שלאחרונה יצא לסיבוב הופעות עם המופע "Slow Release". לכאורע עוד חוג קרקס לילדים ובני נוער, ולמעשה מהפיכה.
ביצירת המופע לקחו חלק אמנים מקצועיים לצד אנסמבל הילדים והנוער של פרוייקט "סטפני לא פה". מעבר לכך שהמופע מרהיב ומרגש, יש בו מקוריות נדירה באופן טוויית העשייה הקרקסית אל תוך הדרמטורגיה העדינה ששוזרת את הכל למכלול של חוויה מרתקת.
נדיר לראות במחוזותינו כאן בישראל יצירה קרקסית אישית ויחודית עם אמירה, שגם מחזיקה במה וקהל, בלי להתחנף ולחקות מודלים שמצליחים בעולם. בשביל ליצור עבודה שכזו ופרוייקט שכזה צריך אומץ, תעוזה, עקשנות והמון כשרון, ולשחר קמאי ואינס לורקה יש המון מזה.

בכתבה זו תמצאו ראיון עם שחר ואינס על מכלול הפרוייקט. בסוף הכתבה תמצאו מידע פרקטי שיוביל אתכם לתאריכי ההופעות ומידע על שיעורי הקרקס באקדמיה ומספר טלפון ליצירת קשר.

שחר, מה הלב של הפרוייקט?

שחר:
"הלב שלנו הוא לעזור לילדים ולמשפחות. להצליח להגיע לילדים שיש להם קושי כזה או אחר ולתת להם בית שהוא מחוץ לבית, אבל הוא בית. בסיס מאוד מאוד חזק למי שהם. לתת להם להיות הם. זאת אומרת גם מקום שאפשר לשים כתף ולבכות וגם לעשות קרקס ולהוציא את מה שעובר עליהם דרך קרקס.
כשילד חדש מגיע אלינו הוא לא ישר מצטרף לקבוצה, אני מדבר איתו, יש מספר שאלות מנחות שאני שואל, גם פיזיות גופניות וגם משפחתיות שאני מברר כדי להבין לאיזו קבוצה אני שם אותו. בשביל להבין מי הוא, כי אני עובד לפי מי הילד, לא לפי מתודה שעד ינואר אנחנו צריכים ללמד גלגלון, אנחנו מלמדים לפי הקבוצה שנבנית לנו. כל קבוצה יש לה אופי משל עצמה וכל קבוצה יש לה את היחודיות שלה ולכל קבוצה יש את הבעיות שלה והיתרונות שלה, אז אני צריך לבדוק בדיוק בדיוק לאן אני מכניס אותו."

אינס:
"חשוב להגיד שכל ילד שיגיע, נמצא לו מקום שיתאים לו, אנחנו מוצאים פתרון לכל בנאדם."

בחלל דרך הקרקס תלויים בדים טיסואים וטרפזים, יש ציוד גאגלינג, חדי אופן וטרמפולינה ענקית, אבל יש גם תבלין מיוחד שמאגד את כל זה, התפיסה החינוכית חברתית של שחר ואינס שנותנת לילדים מרחב להיות. להיות מי שהם כפי שהם ומקבלת אותם.
ב"דרך הקרקס" המוזרות של הילד מחובקת כיחודיות נדירה. ה"היפראקטיביות" וה"הפרעת קשב ריכוז" מתקבלת כאנרגיה נהדרת ללמוד לוליינות ולעשות ג'אגלינג וה"דיכאון של גיל ההתבגרות" מתקבל כטרנספורמציה רגשית וגופנית בתוך הנער או הנערה שמקבל מקום של כבוד בביטוי עצמי על הבמה.

שחר, יליד הארץ מופיע ומלמד ג'אגלינג וקרקס כבר שנים בבתי ספר ובחוגים, אינס, ילידת צרפת, למדה מחול באקדמיה, הגיעה לארץ כדי לרקוד באנסמבל להקת בת שבע, פגשה את שחר התאהבה והצטרפה אליו אל תוך עולם הקרקס הישראלי. החיבור בין עשייה גופנית אינטנסיבית והעולם הרגשי נפשי מרתק את שניהם.
פעמיים בשבוע בימי ראשון ושלישי מגיעים כ150 ילדים ועוברים ביחד שיעורים במקצועות הקרקס. יש שיעורי קרקס מתחילים, יש שיעורים למתקדמים, יש שיעורי בוקר לילדי חינוך ביתי, יש שיעורי העשרה של התמחות מחול ויש את החזרות של האנסמבל. השנה גם נפתח לראשונה בימי שלישי יום שלם מרוכז שמתחיל ב9:00 בבוקר ומסתיים ב4. ו35 ילדים ובני נוער מגיעים לקרקס במקום ללכת לבית הספר ולומדים במקביל לשיעורי הקרקס גם שיעורים בצרפתית, באנטומיה, מתמטיקה, אנגלית ותזונה.

שחר:
" איך המערכת עובדת? היום ב8 בבוקר הילד הולך ויושב ולומד במשך מספר שעות שיעורים עיוניים, הולך אוכל ארוחת צהריים ואז הולך ללמוד ולעשות את הדברים שאתה אוהב. אני אומר בואו נהפוך את זה ח'ברה. בואו נעביר את הדברים שאנחנו אוהבים לבוקר, נתמלא בהם ונמלא את עצמנו את מי שאנחנו ואז נלך ללמוד את הדברים העיוניים."

אינס:
"זה עובד מדהים. יש כאן ילדים שבבית הספר הם לא מצליחים להכנס לכיתות, וכאן, כשמגיע השעה 2 אחרי הצהריים, אחרי ארוחת צהריים ואחרי ארבע שעות של מקצועות קרקס בבוקר, והם מבקשים את השיעור העיוני. ולא רק זה, כשמסתיים השיעור העיוני, הם אומרים, מה? זהו? כבר נגמר? ורוצים עוד. וזה אחרי 45 דקות של שיעור עיוני ועוד 45 דקות של שאלות, שיעורי בית וחיפושים שעושים על החומר שנלמד."

שחר:
"זה לא רק שהם הוציאו אנרגיות, זה גם האיסוף הפנימי, כמו כשאתה הולך על חבל. ואתה חייב לדייק. אחרי כמה שעות של קרקס, הם בשיא הפוקוס. הג'אגלינג למשל מה שהוא עושה למח זה העברת מידע מכוונת מההמיספרה הימנית לשמאלית דרך הרשתות העצביות. וזה עושה את אותה פעולה של הריטלין. ממש אותו דבר.
העשייה לא חייבת להיות אותה עשייה לכל אחד, יש בקרקס המון מקצועות, לאחד זה הליכה על חבל, לאחר הטרפז ולשלישי ג'אגלינג או חד אופן, אני אומר בוא ניתן למי שאתה, למה שהמח שלך צריך בשביל לעבוד כרגע את האפשרות ללכת לשם. זה ירכז אותך מעצמו."

אינס:
"יש כאן ביום המרוכז ממש ילדים קטנים ויש בני נוער ואפילו סטודנטים וכולם אחראים על כולם, כמו משפחה."

שחר:
"אני עובד בגישה של, זה מי שאתה? יופי, תהיה זה. ילדים שבבית ספר [או בבית] שומעים כל הזמן "לא" ו"לא" ו"תצא החוצה" למה שהם עושים ולמי שהם, כאן, גם אם הם לא בפוקוס, במקום להעיר להם, ולהגיד להם שהם לא בסדר, אני משחרר ונותן להם להיות מי שהם, ומנסיוני, הם מוצאים בעצמם איך להשתלב בדרכם ואז זה כבר בא ממקום של בחירה פנימית של הילד. יש כאן חוקים ברורים, למשל לא לקפוץ על הטרמפולינה בלי רשות, לא להפריע לפעילות אחרת שמתרחשת בחלל, וביחד עם זה יש מקום שמקבל ומאפשר וההתקדמות של הילדים האלו במקצועות הקרקס ובחיים היא מדהימה."

אינס:
"אם השיטה שלנו היתה אקדמית ומחייבת, שלמשל כל ילד חייב לעשות כל תרגיל, כי "צריך", זה לא היה עובד להרבה מהילדים כאן והיה לוקח אותנו ואת המקום למחוזות אחרים. זה היה כמו לשים את אותו ילד באותו כלא של "צריך".

התפיסה של שחר ואינס את הקרקס מחפשת גם לחבר בין ההורים לילדים, לתת לילדים מקום חדש גם בתוך הלב של ההורים שלהם, לאפשר להם לראות את הילדים שלהם אחרת, להחליף את התגיות שהחברה או מערכת החינוך הדביקה להם ולראות אותם כבני אדם רגישים בעולם ובחברה תובענית וקשוחה שמתמודדים יום יום עם נורמות חברתיות מלחיצות שלא נותנות הרבה מקום פשוט להיות מי שאתה. והקרקס נותן להם בית, מקום שבו מותר להם פשוט להיות.
כל שיעור ב"דרך הקרקס" שומר מקום לזמן Play שזהו זמן בו הילדים חופשיים להתאמן על מה שהם רוצים בין האלמנטים השונים וציוד הקרקס הפרוש בחדר. המטרה היא לאפשר לילדים ללכת אל מה שנכון להם, אם זה הג'אגלינג או הטרפז. הסיטואציה הזו יוצרת מצב שאין "בסדר" "לא בסדר" אלא שכל מה שאתה תעשה הוא טוב, זה נותן חווית הצלחה. כשבתוך זה שמור מקום ללקיחת אחריות אחד על השני ועל המקום והחלל. בתחילת כל שיעור ובסופו הילדים אחראים על ארגון וסידור החלל והחפצים. ההנחיה היא להחזקה של "ביחד" מאפשר ומקבל ולערבות הדדית בין הילדים גם במקום הפיזי של שמירה אחד על השני בתרגילים וגם במקום הרגשי, של פשוט לקבל את השונות ולהניח אחד לשני לצמוח בתוך העשיה הקרקסית והביחד הקבוצתי.

שחר:
"לפעמים הורים מגיעים לכאן ויושבים על הספה להסתכל על הילדים שלהם, ואתה רואה איך לאט לאט נהיה להם טוב, הם מתמלאים במשהו אחר, ראיה אחרת על הילדים שלהם. בקרקס הרי זה לא משנה איך אתה נראה, משנה מה אתה עושה."

אינס:
"אנחנו מאמינים שצריך להגיע לילדים. המקור של השינוי יהיה מהדור הבא, אז החלטנו ללכת לחינוך ילדים ואיך ליישם שם את התפיסות והשיטות שלנו. התפיסה שלנו היא שאין ילדים עם בעיות קשב ריכוז, זה המסגרות חינוך שלא מתאימות. זה היה מתאים אולי לפני מאה שנה, עכשיו כבר לא."

לפני שנה וחצי יצאו שחר ואינס בפרוייקט מאתגר, הקמת אנסמבל בוגרים כשהכיוון הוא להקה מקצועית בעתיד. הם קיבלו תמיכות כספיות והשקיעו את זמנם ומרצם וכספם בקבוצת הנוער הבוגרת, הרימו מופע ששמו "סטפני לא פה" ואפילו טסו איתו לצרפת למספר הופעות. המופע ממשיך לעלות פעם בחודש בהאנגר שבו חי הפרוייקט.

איך עבדתם על המופע?

אינס:
"המון אילתורים תאטרליים, המון מי שהם, עבודה עם הדברים שכואבים להם. לגעת בצחוק דרך הכאב. למשל בהתחלה של המופע יש ילדה שמציקים לה בביה"ס, זה בא ממקום של המון התעסקות במה שקורה להם בחיים שלהם. מה שנוגע בהם. גם עבדנו עם התנועתיות שיוצאת מהם, עם ה"טיקים" שלהם, תנועות קטנות ובלתי מודעות שהם עושים ביומיום בלי לשים לב ולהפוך את זה למוטיב תנועתי שחוזר על עצמו. שיבינו מי הם."

שחר:
"מאוד קשה לקחת ילדים שאין להם נסיון בימתי כזה או אחר ולהוציא מהם משהו באמת איכותי ונקי על הבמה. אנחנו רצינו להוציא את האוטנטיות, את מה שבאמת קורה להם בבית ספר., את מה שבאמת הם מרגישים. וחיפשנו איך לתת להם להיות הם וגם שזה יחזיק מופע."

אינס:
"יש לנו משפט שאומר שכדי לקפוץ גבוה בטרמפולינה, צריך להגיע מאוד נמוך למטה. הכי נמוך שתגיע והכי מדוייק, יותר אתה עולה למעלה. אם אתה מקבל את כל האינפורמציה והתמיכה וההכוונה אתה תעלה גבוה, אם לא, אתה עלול לעוף החוצה מהטרמפולינה, וזה בדיוק התפקיד שלנו וזה מה שאנחנו עושים".

שחר:
" הקרקס בשבילי זה לא רק ג'אגלינג, טרפז, הליכה על חבל, טרמפולינה, אלו רק עוד כלים בתוך הקרקס. מה שיפה בקרקס זה שאתה פוגש גם מתמטיקה שימושית, אתה מתעמת עם פיזיקה, אתה נפגש עם האנגלית והצרפתית. והגישה של הפתיחות המחשבתית, ולקבל את מי שאתה וללמוד לעשות עם עצמך דברים ולחוות הצלחה שוב ושוב. הקרקס בשבילי זה כל זה. סוג של תפיסה שלך את עצמך ואת העולם."

המופע ששמו "Slow Release" עולה פעם בחודש אצלם בהאנגר בחלל ה"סקימולטור" באזור התעשיה עמק חפר. ביצירת המופע לקחו חלק אומנים מקצועיים ועל הבמה חברי האנסמבל של פרוייקט "סטפני לא פה". מעבר לכך שהמופע מרהיב ומרגש, יש בו מקוריות נדירה באופן טוויית העשייה הקרקסית בתוך הדרמטורגיה העדינה ששוזרת את המכלול לחוויה מרתקת. נדיר לראות במחוזותינו כאן בישראל יצירה קרקסית אישית ויחודית עם אמירה, שגם מחזיקה במה וקהל בלי להתחנף ולחקות מודלים שמצליחים בעולם. בשביל ליצור עבודה שכזו ופרוייקט שכזה צריך אומץ ותעוזה עקשנות והמון כשרון, ולשחר ואינס יש המון מכל זה.

פרטים ליצירת קשר:
אקדמיית דרך הקרקס   מייל –    [email protected]
שחר קמאי 050-946-2000

אתר פרוייקט "סטפני לא פה"

עמוד הפייסבוק של אקדמיית "דרך הקרקס"

לפני כשנה מצאתי את עצמי יושב בסלון הבית שלי מול שתי בחורות צעירות שחלמו להרים את המחזה "מלכת השלג" כמופע תאטרון-קרקס גדול. הקשבתי להן, לרעיונות, לחלומות, ומהכרות עם שוק ההופעות הקשוח כאן בארץ, תהיתי אם זה באמת יקרה, כי לא היה מאחוריהן איזה תאטרון ממסדי, וגם לא מפיק מיומן וכוחני, וגם לא ספונסר פרטי שבא לו לשפוך מאות אלפי שקלים על הרפתקאה תרבותית אומנותית, ובאמת תהיתי מה יהיה עם החלום הזה שלהן…

בשבת הקרובה ה1.2 בשעה 11:00, עולה "מלכת השלג" – מופע תאטרון קרקס מרהיב, תחת יריעת אוהל הקרקס של "קרקס פלורנטין"

(צמוד לצומת הכפר הירוק). וגם ב15.2 באותו מקום ולאחר מכן עולה ההצגה בהיכלי התרבות של: נהריה, מודיעין, רמת גן, יבנה, אשדוד, נס ציונה, גבעת ברנר, ובאר שבע. עדכונים תמצאו בדף "מלכת השלג" בפייסבוק. נועה ואורטל עשו את זה, וזו רק ההתחלה…

החלטתי לראיין אותן כדי לתת הצצה אל מאחורי הקלעים של הפקת מופע קרקס גדול כאן בארץ וכדי לסקרן אתכם עד כדי כך, שתרימו טלפון ותחייגו 053-3404103 ותשריינו לעצמכם מקומות לשבת הקרובה כדי לצלול ביחד עם הילדים אל מסע תאטרלי קרקסי מרהיב.

נועה, אז מה קורה שם על הבמה בעצם?

נועה: "מלכת השלג היא הצגה תיאטרון קרקס המבוססת על האגדה מאת הנס כריסטיאן אנדרסון . היא מספרת את הסיפור על קאי וגרדה שהם החברים הכי טובים עד הרגע שבו מופיעה מלכת השלג ולוקחת איתה את קאי לארמון השלג הקפוא. גרדה מחליטה לצאת למסע חיפוש אחריו ובדרך היא פוגשת שלל דמויות ויצורים מרתקים."

למה "מלכת השלג" דווקא? מאיפה בא הרעיון?

נועה: "בחרנו במלכת השלג בגלל שהרגשנו שבתוך הסיפור יש מקום לשלב את עולם הקרקס והפנטזיה. התאהבנו בסיפור בגלל שהוא סיפור על מסע, על חברות, על אומץ ונאמנות ואנחנו מאוד מתחברות למסרים האלו."

מאיפה בא הרעיון לשלב תאטרון עם קרקס?

אורטל: "הרעיון קיים אצלנו כבר כמה שנים . אנחנו עובדות ביחד כבר שתיים עשרה שנים ,הופענו ביחד פתחנו מרכזים ללימודי אקרובטיקה אווירית וקייטנות קרקס. הרצון ליצור מופע עצמאי המשלב את העולמות שמהן הגענו ,ריקוד תיאטרון וקרקס התבשל בתוכנו כבר זמן ממושך וסוף סוף קמנו ועשינו."

איפה נפגשתן? מאיפה אתן מכירות? איך נוצר החיבור להרים את ההפקה הזו?

אורטל: "טוב אז כנראה שזה הזמן לספר שאנחנו מכנות זו את זו "שולה". אז הכרנו במוביקה – קבוצה שהקימה שי זליג בנס ציונה ושילבה את מיומנות הקרקס עם מוזיקה וריקוד. שם בעצם נחשפנו לעולם הקרקס, עבדנו שם יחד כשנה עד שהקבוצה התפרקה, מאז ועד היום אנחנו צמד "שולה ושולה".

נועה: "אני למדתי משחק בבית צבי ושיחקתי בתיאטרון הקאמרי שמונה שנים, לפני שנתיים למדתי כתיבה ובמהלך הקורס חבר הציע לי לקרא את "מלכת השלג". קראתי ואהבתי, פניתי לשולתי אורטל וגם היא התאהבה. ישבנו חצי שנה והעלינו רעיונות, דעות, המצאנו אלמנטים חדשים וילדנו את הרעיון."

אורטל: "אני למדתי ריקוד בתלמה ילין ורקדתי עם יוצרים שונים ובאופרה הישראלית. בשנים האחרונות התעסקתי בעיקר באקרובטיקה והרצון לשלב בין המחול לאקרובטיקה בער בי. מאז שהתפרקה קבוצת מוביקה מצאנו את עצמנו מחפשות מקומות להתאמן, באורוות סוסים בפארקים על עצים, בכל מקום אפשרי עד שבנינו מתקן לתלייה בבית של שולה (נועה) ושם היינו מתאמנות בתנאים לא פשוטים. והיה רגע שבו ישבנו והחלטנו שזהו, אנחנו יוצאות להרפתקה חדשה."

איך היה לעבוד כצוות יוצר? רבתן הרבה? מה קורה כשיש אי הסכמה?

אורטל: "לעבוד ביחד כצוות יוצר היה מדהים. זכינו להגשים את הרעיונות והפנטזיות שהיו בראש שלנו הרבה שנים. בתקופה שבה היינו רק שתינו, יושבות בחדר וחושבות, מולידות רעיונות, ממציאות – היה כיף והיינו בהרמוניה כמעט מושלמת. כשיצאנו החוצה, התחלנו לעבוד מול שחקנים, ויוצרים נוספים, למדנו שאנחנו יודעות גם לריב. לא הרבה… המון! אבל תמיד הצלחנו להתגבר ולהמשיך הלאה. בחדר החזרות היה לנו ברור שאני אחראית על הכוראוגרפיה ונועה על בימוי השחקנים. שתינו השתתפנו ועזרנו בהכל אבל ידענו שההחלטה הסופית בכל תחום בידי מי שאחראית על אותו התחום."

איך עשיתן את זה תכלס? מה היה התהליך? איך בחרתן את השחקנים?

נועה: "התהליך התחיל בכתיבה, משם עברנו לישיבות ממושכות על שילוב הקרקס במחזה, במקביל הכנו תוכנית עסקית והתחלנו ללמוד על תחום ההפקות דרך פגישות מרובות עם כל מי שהסכים לעזור. החלטנו לעלות עם ההצגה בקרקס ריאקשן ושיתפנו פעולה עם רן דגן שמנהל את המקום. כאשר הגענו לליהוק ההצגה הבנו כמה קשה ומאתגר יהיה הליהוק – היינו זקוקות לאקרובטים מוכשרים, חזקים, בעלי מראה ילדותי ויכולת משחק. זה לא פשוט. הראשון שחשבנו עליו היה השחקן/אקרובט המוכשר יניב טפר. יניב נרתם למשימה בשמחה ובהתמסרות שהפתיעה אותנו, עזר לנו בייעוץ טכני ובכל דבר שביקשנו. אחר כך ערכנו אודישנים בקרקס ריאקשן וראינו המון אנשים מוכשרים. אבל היינו זקוקות לשלושה אודישנים כדי לקבל החלטה סופית ולהשלים את הליהוק. בקרקס מצאנו את שירי גלוברזון, שמשחקת את גרדה בהצגה. לא תיארנו לעצמנו שנמצא אקרובטית עד כדי כך מוכשרת בתור שחקנית, שירי התאימה לתפקיד כמו כפפה ליד והיא מובילה את ההצגה בכישרון יופי ואמת. עירית רוהטין ויריב סולומון – צמד אקרובטים מוכשרים שהיו זקוקים לקצת חיזור מצידנו, הצטרפו לשמחתנו גם הם, ושוב גילינו שהם גם ממש שחקנים יצירתיים ומיוחדים. נטע פולק, שהכרנו כלוליינית שעושה נמבר חישוק מדהים התגלתה כשחקנית קומית מחוננת והיא יצרה בהצגה תפקיד – האשה מהארובה – שעושה חשק לבנות רק לו הצגה משל עצמו. התחלנו חזרות כאשר חסר לנו שחקן כי פשוט לא מצאנו ואחרי כחודש לתוך החזרות הגיע אשר בן שלום – בדיוק מה שהיה חסר בהצגה- רקדן מדהים עם רקע באקרובטיקה, אשר השלים את הקאסט והביא כשרון מיוחד ויכולות גופניות מיוחדות."

מה היה לכן הכי מרגש בכל השנה הזו של התעסקות עם ההפקה?

אורטל: "הדבר המרגש ביותר בכל השנה היא ההבנה שאין אף אחד שיכול למנוע מאיתנו להגשים את עצמינו, הדרך המדהימה שבה עברנו, במחקר שעשינו. נטרקו לנו דלתות בפנים, אינספור פעמים היו רגעים מייאשים. אם חשבנו שלהרים הצגה צריך רעיון בימוי וכוראוגרפיה, הבנו בדרך הקשה והמאתגרת שיש עוד מליון דברים – הפקה, חוזים, כספים, שיווק… כואב לי הראש רק מלדבר על זה! המחקר שעשינו וכל הלימודים שלנו בשנה האחרונה שווה בדיוק כמו תואר באוניברסיטה. אך לא רק עם תיאוריות אלא עם כלים להמשיך ליצור ולעבוד. אחד הרגעים המרגשים היה כשההצגה עלתה בהיכל התרבות בפעם הראשונה אני זוכרת שכל הקאסט, הצוות טכני, העובדים מאחורי הקלעים, התאורנים, כולם התרגשו ואז כשהקהל מחא כפיים בכל סוף נמבר הייתה תחושה של סיפוק ואושר של עשינו את זה.

מה הסצנה שאתן הכי אוהבות ב"מלכת השלג"?

נועה: "אני מאוד אוהבת את הסצנה שבה גרדה וקרי נשבעים להיות חברים לנצח וכורתים ברית. בעיני הסצנה הזאת היא המנוע לכל המסע שיבוא בהמשך. הסצנות של "מלכת הפרחים" ו"האשה מהארובה" גם מצחיקות אותי נורא!

אורטל: "אני פשוט אוהבת את כל ההצגה."

איך בעצם נראית המציאות של עבודה בהפקה גדולה שכזו? איך מתנהל יום של חזרות? יום של מופע?

נועה: "התחלנו חזרות במרץ 2013 וההצגה הראשונה הייתה ביולי. ימי חזרות נמשכו 4-6 שעות וכללו עבודה פיזית ועבודה על סצנות. החזרות היו מאוד מאתגרות, הגענו עם חומרים מוכנים ״מהבית״ אבל גם השארנו מקום לחיפוש ויצירה בחדר החזרות עם הקאסט. אני הופתעתי מאוד מרמת היצירתיות והתעוזה של האקרובטים, עבדנו המון על דיקציה ועל איך מגישים טקסט והיום הקאסט נראה כאילו למדו בבתי ספר למשחק שלוש שנים. כשעבדנו על הנמברים היה חשוב לנו לאתגר, להמציא ולהעז. שמענו כמה פעמים מהקאסט את המילים- אנחנו לא סינים! כרגע אנחנו מגיעים להצגות בהיכלי תרבות עשר שעות לפני כל הצגה. יש לנו הקמה מאתגרת, אותה מנהלים איתמר תורג׳מן ויניב טפר. אורטל ואני תמיד מגיעות מוקדם. סוחבות, מעבירות, תולות, מנקות ובקיצור עושות כל מה שצריך. כשההצגה מתחילה אנחנו תמיד מתרגשות נורא ומתפללות שהכל יעבוד ויצליח, ובינתיים טפו טפו טפו, ההצגות מקבלות תגובות נלהבות וזה כיף ושווה את העבודה הקשה.

מה הכי כיף? מה הכי לא כיף?

נועה: "הכי כיף- מחיאות כפיים בסוף הצגה. הכי לא כיף-השינוי בין הכובע של היוצרות לכובע של המפיקות."

יש לכן איזה משהו כמו מסר או לקח או עצה או סתם משהו שהייתן רוצות להגיד לקהילת הקירקסנים בישראל?

נועה: "לקהילת הקרקסנים… הרגשנו הרבה פעמים שאנשים מתנשאים או לא מכבדים אותנו בגלל שהגענו ״משום מקום״ וחשוב לנו שאנשים ילמדו לפרגן, לתת קרדיט לאחרים ולהיות פשוט יותר חיוביים זה לזה. בכל אופן אנחנו ממליצות לקום ולעשות באומץ, להתייעץ עם מי שכבר עשה ולדעת לשאול. היו רבים וטובים שעזרו לנו בשמחה ואהבה ואת זה אנחנו מאוד מעריכות!"

מתי ואיפה עולה ההצגה בשנה הקרובה?

אורטל: "ההצגות עולות בתקופה הקרובה באוהל קרקס פלורנטין בכפר הירוק בשבתות של ה1.2 וה15.2 בשעה 11:00. אחר כך אנחנו ממשיכים להיכלי תרבות ב: נהריה, מודיעין, רמת גן, יבנה, אשדוד, נס ציונה, גבעת ברנר, ובאר שבע. להופעות הקרובות בקרקס פלורנטין אפשר להיכנס לדף ״מלכת השלג״ בפייסבוק ולהתעדכן. ולכרטיסים להתקשר לדורין 053-3404103

נועה: "גם התבשרנו לאחרונה שההצגה עברה אישור של "תרבות לישראל" מה שאומר שהצגות במקומות שמוגדרים פריפריה יקבלו סבסוד, כך שאם יש בקהל הקורא את הכתבה הזו אנשים מהפריפריה שמעניין אותם להזמין את ההצגה, שיצרו איתנו קשר."

מה התוכניות שלכן לשנה הקרובה? רעיונות להפקת המשך?

אורטל: "עכשיו נשאר רק לרוץ קדימה"

לפניות לגבי ההופעות הקרובות והעתידיות של "מלכת השלג" צרו קשר עם לדורין 053-3404103