קרקס ישראלי

טרפזים למקצוענים וחובבים עשויים מחבל כותנה, ומותאמים אישית לצרכי הלקוח.
טרפז סטטי ילדים
טרפז סטטי למבוגרים
דאבל טרפז  – לשני אנשים על אותו טרפז
סווינג טרפז – לעבודה בטרפז מתנדנד
טרפזים כפולים לאורך ובקומות כפולות – למופעי ילדים ומבוגרים על טרפזים מקבילים

אורך החבלים ורוחב הבר נקבע בהתאמה אישית לצרכי הלקוח.

ניתן להזמין עם כבל פלדה בפנים

המצאות מיוחדות – כל רעיון שעולה בדמיונו של הלקוח המשלב בר ברזל  וחבל כותנה אנחנו נייצר בשבילכם. פנו אלינו עם הרעיון ואנחנו נגשים לכם אותו…

להזמנות: 09-9524333

אני בן 39. מחר אתחיל עשור חדש בחיי.

אני על טיסה של איירפרנס בדרך לפאריס והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12 – שורה עם יותר מקום לרגליים ואפשרות להשכיב את הכיסא מעט ולישון. מצרך חיוני לאחר לילה של אריזות הציוד למופע. לפני שאני עוצם עיניים אני אומר לעינאל וג'רמי הישובים לידי שהמסע אל העשור האירופאי שלי התחיל ברגל ימין. יש לי תחושה טובה לגבי הימים הקרובים.

נוחתים בשדה התעופה של פאריס, עיר האורות, ואני מחכה בכיליון עיניים להגיע לעיר ולבלות בה קצת. פעם אחרונה ויחידה שהייתי כאן הייתה בגיל 14 בדרך לאליפות העולם לנוער בדמקה בינלאומית. לבד עם 4 שעות בין רכבות אני מחליט ללכת לראות את מגדל אייפל. בדרך למטרו אני נתקע במקום של משחקי מחשב ונשאר שם 4 שעות.

ההאנגר השחור. אחד מתוך שלושה שיש במתחם של סרג'.

ביציאה משדה התעופה אנחנו עולים על אוטובוס אחד ואחרי שעה נסיעה עוברים לאוטובוס נוסף שלוקח אותנו הרחק מהעיר למתחם האנגרים עם ריח של עשן סיגריות צרפתי עכשווי מהול בזיכרון מצטבר של עשן סיגריות בן 30. זהו המתחם של עמותת קרקס בניהולו של סרג' קאלוייר אשר עוסקת בייצור ציוד קרקס הנדסי מורכב ומאפשרת לאומני קרקס להגיע ולהשתמש במתקני המקום ולעשות חזרות. הקרואסון בבוקר בבית הקפה השכונתי והטיול בשדירה יחכה לפעם הבאה. הרכב של עינאל וג'רמי המשמש להם בית בחודשי הקיץ והנגרר העמוס בציוד להופעה שלהם מחכה להם במתחם וג'רמי ניגש לחבר בטריה, להניע אותו ולמתוח קצת רצועות חורקות לפני הנסיעה צפונה לבלגיה.

לאחר קניות של מזון וחומר בעירה בסופר המקומי אנחנו חוזרים לבילוי במטבח המשותף שבמתחם. ארוחת ערב עם בשר חשוד ובקבוק יין מצויין מביאים לסיומו את היום הראשון של הנסיעה. מחר מתחיל העשור האירופאי שלי.

עוגת יומולדת 40.

המון שעות עוברות עלי בשינה ואני קם לחגיגות צנועות בארוחת הבוקר. בשעות הצהריים מחברים את הנגרר, נפרדים לשלום מכל הטיפוסים הססגוניים הממלאים בחיים את הסדנא של סרג' ויוצאים לדרך צפונה לכיוון בלגיה. הנסיעה ברכב מלאה באופטימיות לקראת הבאות. צוחקים ונהנים ומצלמים את עצמנו למזכרת. לאחר שלוש שעות נסיעה יש שלט קטן בצד הכביש שמודיע לנו שעברנו לבלגיה ומאותו רגע הכל אותו דבר כמעט, חוץ מהכבישים שרמת התחזוקה שלהם נמוכה בצורה קיצונית יחסית למה שהתרגלנו בצרפת.

עם ההגעה לאיפר (Ypres או Ieper) אנחנו מקבלים מעטפה עם כל הפרטים החשובים. כתובת של בית המלון וקופונים לארוחות השונות. יש גם 4 קופונים לקפה והמון קופונים לבירה שגם אחרי שהזמנתי את כל מי שיכולתי לשתות לא הצלחתי לסיים. אנחנו ניגשים עם מנהל הפסטיבל למתחם שבו עינאל וג'רמי ואנוכי נופיע ואני מופתע למצוא בו במה גדולה שהוכנה עבורי בלבד. היות והמופע שלי הוא מופע עם המון קשר בלתי אמצעי עם הקהל אני מעדיף לעבוד בגובה העיניים. במה זה בסדר – אם היא נמוכה מאוד ולא מרימה אותי מהעם. לאחר מספר דקות של חוסר נעימות עם עצמי בעיקר אני ניגש למנהל הפסטיבל ומבקש ממנו להופיע במקום אחר במתחם ולשמחתי הוא נענה ברצון. לאורך כל ימי הפסטיבל הייתה לנו תחושה שכל מה שאנחנו צריכים הצוות המארגן והמתנדבים הרבים מאוד שמחים לעזור לנו. בפסטיבל מקבל כל אחד גם מקום להציג את המופע שלו באמצעות דוכן קטן ואנחנו מתחילים בסידור ראשוני של התצוגה.

הלילה במלון המקסים עובר עם חלומות על המופע. בחלומי המופע עובד והקטעים החדשים מתחברים יפה למכלול – אבל הקהל הבלגי המאופק שהזהירו אותי מראש ממנו פשוט לא צוחק כלל. המופע שלי הינו גרסה אירופאית של המופע שאני עושה בארץ שנוצרה שנה שעברה לאחר ימי הופעות מרובים בפסטיבל הפרינג' באדינבורג. היות והקהל האירופאי מוכן יותר להשתטות בתור מתנדבים במופע נוצר קטע חדש ומרכזי במופע המבוסס כל כולו על 5 מתנדבים מהקהל עבורם הכנתי סינרים מעוצבים במיוחד לפסטיבל הזה. מאז אדינבורג לא יצא לי לעשות את הקטע הזה (שאורכו כ-15 דקות) כלל ואני מעט מתרגש. המחשבות על החלק הזה במופע לא מניחות לי. אני חושב לשבת לרשום לי ראשי פרקים לעבור עליהם שוב ושוב – אבל טבעי הישראלי המאלתר טוען בתוקף שיהיה טוב ואני מניח לרעיונות הסדר לשקוע.

הדוכן שלי בתצוגה.

בבוקר אני קם חלש עם כאבי בטן. גם עינאל במצב דומה. היום עובר בקניות השלמה לדוכן וסידורו והרבה מאוד מנוחה. מחר הפסטיבל מתחיל באמת וחייבים לנוח ולהיות בריאים. הרבה שינה וכמה פרקים של משחקי הכס והתחושה לעת ערב משתפרת. בערב הפסטיבל מתחיל עם כמה הופעות שהמוצלחת בינהם הינה ההופעה של אורן שרייבר ולואיז האייני מסירקו-פיטנגה. הלילה לפני ההופעות עובר באופן מפתיעה מעולה. אני קם בבוקר רענן ללא סיוטי הופעות איומות.

הפסטיבל השנתי בעיר איפר בבלגיה הינו פסטיבל שיווקי. הוצאות השהייה (מלון, ארוחות והמון קופונים לבירה) משולמות במלואן על ידי הפסטיבל – אבל ההגעה לבלגיה והמתנות לאישה והילדים הינה על חשבוני. אין תשלום על ההופעות עצמן. זו הוצאה מכובדת והסיבה היחידה שאנשים עושים זאת ושתהליך הקבלה אינו פשוט הינו החלום לפצוח בקריירה באזור בלגיה, הולנד וצפון גרמניה – אזור ממנו מגיעים מפיקים לראות ולהתרשם מההופעות. ברשימת המפיקים ישנו שם אחד מיוחד, שנקרא לו המפיק H. אותו מפיק אחראי על כמה פסטיבלים בגרמניה אשר נחשבים יוקרתיים במיוחד. החלום הוא שאותו מפיק יגיע למופע ויגיד לך כמה אתה מוכשר ויוצא דופן ושהוא ישמח לעבוד איתך.

יום ההופעות הראשון הגיע. בשעה 10:00 נופלת ההחלטה לקיים את המופעים כסדרם בחוץ (לרוב המופעים יש חלופה להופעה בתוך מתחם סגור בתנאי מזג אויר קשים). השמיים מעוננים חלקית אבל השמועות אומרות שהסבירות לגשם תעלה לקראת אחר הצהריים בשעות בהם יתקיימו המופעים. המופע הראשון שלי הוא ב-16:15 ומשעות הצהריים עולה ההתרגשות בתוכי לאיטה. התקווה ש-H יגיע למופע מקוננת בתוכי. העובדה שאין לי מושג איך הוא נראה מוסיפה לאווירת המסתורין. המתח בו הייתי שרוי בימים שקדמו למופע וחוסר הוודאות לגבי טיב הקהל מתפוגגים עם תחילת המופע וחיוך הראשון של האנשים בקהל. המתנדבים טובים והמופע עובר במהרה. הזרזיף התמידי לאורך המופע לא מפריע לי או לקהל. תחושה של אושר קטן מציפה אותי לקול מחיאות הכפיים של הקהל בסיום המופע. מספר המפיקים הנלהבים שבאים אלי להחמיא לי בסוף המופע קטן מאחד. זה לא ישבור אותי – אומרים שהבלגים לא באים אחרי המופע אלא יוצרים קשר במועד מאוחר יותר.

הגשם מתגבר קלות ועינאל וג'רמי מצליחים למרות הכל לעשות מופע מצויין בתנאי מזג האויר הלא קלים. הקהל הבלגי מאופק, לא מרבה לצחוק כמו הקהל הישראלי – אבל מאוד מאוד ממושמע. ביקשתם מחיאות כפיים ונתתם טיפה סיבה – כולם מוחאים כפיים. בסיום המופע של עינאל וג'רמי ניגשים מספר אנשים להודות להם על המופע. אני ממתין בסבלנות לסיום הקשקשת הכייפית של סיום מופע וניגש אליהם. עינאל מחמיאה לי על המופע שלי במקביל למחמאה שלי על המופע המוצלח שלהם. "אני רואה שהגיעו כמה מפיקים בסוף המופע" אני אומר. לא משהו רציני מנסה עינאל להמעיט בחשיבות העניין. אחד שניים אולי.

אה. וגם H.

המחשבות מתחילות להתרוצץ. אני הופעתי באותו מתחם ממש לפניהם. אלי הוא לא בא. שעתיים מאוחר יותר לאחר שהמופע השני בוטל בגלל מזג האויר אנחנו נפגשים עם H בדוכן של עינאל וג'רמי. עינאל מזמינה אותי להצטרף לשיחה עם H ואשתו ובין השורות אני מבין שהם לא היו במופע שלי היום אבל הם מתכננים לבוא לראות אותי למחרת. בזמן ארוחת הערב עינאל וג'רמי לא יושבים איתי כהרגלם, כי הם יושבים עם H עם יומן לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה ראשוני בקיץ הקרוב. החלום שלהם (ושלי) מתגשם אל מול עיניי. מחר ההזדמנות שלי תגיע גם. מעל כתפיי מתנהלת שיחה בין הביטחון לחוסר הביטחון שלי. יהיה מעולה מחר, המזג אויר צפוי להיות מדהים ויהיו המון אנשים בקהל. יהיה מעולה וטוב שהוא מגיע מחר. כך הביטחון אומר. וחוסר הביטחון ממלמל – טוב, אם הוא לא יאהב – לפחות הוא הגיע וקיבלתי הזדמנות. אם הוא יגיע…

הרבה בירה ומעט קפה – פסטיבל אירופאי…

לאחר יום ראשון עם מופע מוצלח אני ישן מצויין בלילה. גם שלושת הבירות שקדמו לחזרה למלון עוזרות. מזג האויר ביום השני הוא בדיוק כפי שהבטיחו בתחזית. היום מתחיל מעונן אבל הטמפרטורות עולות לאיטן לאיזור ה-20 מעלות והשמיים אחר הצהריים כחולים ללא ענן. כמויות הקהל ענקיות ולמופע הראשון מגיעים מאות רבות של אנשים. האנרגיות של היום הראשון שהגיעו מהמתח שהייתי שרוי בו לא חוזרות על עצמן, המופע מתחיל רגוע אבל לקראת הסוף נכנס לתלם ומשתפר. H לא בקהל. H גם לא מגיע להגיד שלום אחרי המופע. נשאר עוד מופע אחד. יש עוד סיכוי.

המופע השני מתחיל. השעה 18:15. כמות הקהל קטנה משמעותית בגלל השעה המאוחרת יחסית והעובדה שרוב הקהל כבר ראה כמות של מופעים לאורך היום. בגלל כמות הקהל הקטנה קל לראות ש-H לא בקהל. אני מעביר מבט ארוך על הקהל מדי פעם ופתאום אני רואה שהוא מגיע ונעמד מאחורי הקהל. המופע מוצלח. המתנדבים סבירים סה"כ והקהל מרוצה. לאחר רגע השיא הגדול של אמצע המופע אני עובר לחלק השני של המופע הנבנה בהדרגה לקראת רגע השיא בו אני רוכב עם חד אופן על חבל ומלהטט עם שלושה לפידים.

אני מעביר שוב מבט ארוך על הקהל. הקהל קשוב ומראה סימני שביעות רצון. אף אחד לא הולך באמצע.

כמעט אף אחד. H כבר לא בקהל.

בסרטון הבא תוכלו לראות בצד שמאל למעלה את H עם סוודר סגול עוזב את המופע באמצע.

המופע מסתיים. 45 דקות אינטנסיביות של פרוק ואריזה של הציוד בזמן המופע של עינאל וג'רמי. עוד שעה וחצי של עזרה לפרק את המופע המורכב שלהם ואנחנו בדרך למרכז התרבות הקרוב על מנת לאכול ארוחת ערב לפני הנסיעה הארוכה חזרה לשדה התעופה בפאריס. במעלה המדרגות אני מקווה בתוך תוכי להמנע ממפגש עם H. חוסר הנעימות של מפגש כזה לאחר עזיבתו באמצע המופע… לפחות היתה לך הזדמנות. לפחות הוא הגיע. זה לא אתה. המוצר פשוט לא מתאים לו, זה הכל… משכנע אותי חוסר הביטחון שלי. במעלה מדרגות האדם הראשון מולי הינו H. עם הגב אלי. אנחת רווחה פנימית ואני ממשיך לכיוון חדר האוכל. בדרך אני רואה את אשתו ישובה ומחייכת לעברי. עם אגודל כפלי מעלה היא אומרת שהיה מופע טוב. אני אומר יפה תודה וממשיך בדרכי. הנימוס האירופאי. אם הם היו יכולים להיות רק טיפה יותר ישראלים ולהגיד מה הם באמת חושבים…

אני מניח את דברי בחדר האוכל המשותף וניגש בחזרה לאיזור בו אשתו של H יושבת. כשהיא רואה אותי שוב היא קוראת לי ואומרת את מילות הקסם: "H רוצה לדבר איתך". בבת אחת מתפוגג לו המתח הרב וחיוך ענק עולה על פני. השיחה עם H נהדרת, הם היו במופע ולא יכלו להשאר עד הסוף אבל מאוד נהנו וישמחו לראות איך אפשר לעבוד בקיץ יחדיו. חצי שעה של שיחה ואני חוזר לשולחן ארוחת הערב כשכל כולי חיוך אחד רחב.

12 שעות מאוחר יותר אני על טיסה של איירפרנס בדרך הביתה והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12. יש לי תחושה טובה לגבי העשור הקרוב.

הדרן:

בלי קשר לסיפור האופטימי – עלות הנסיעה לאדם לפסטיבל הינה כ-3000 ש"ח (כרטיסי טיסה, משקל עודף לציוד הם עיקר ההוצאה). כל מי שאני מכיר שהיה בפסטיבל יצא ממנו עם חוסר וודאות וללא שום הופעות סגורות. בחלק גדול מהמקרים זה גם נשאר כך ומיעוט קטן של הסיפורים יכול להחשב סיפור הצלחה. דרושים לפחות 2 הופעות שיצאו מהפסטיבל הזה על מנת להצדיק את ההוצאה. מזג האויר הבעייתי באיפר באפריל יכול להרוס את התנאים הטובים בפסטיבל ולהקטין משמעותית את החשיפה שלכם למפיקים. לעינאל וג'רמי היתה זו הפעם השניה בפסטיבל בדיוק מהסיבה הזו.

תמונות:

במהלך התקופה הקרובה יתווספו בתקווה עוד תמונות של המופע ושל הפסטיבל לגלריה.

לפני שמתחילים –  הכי חשוב: הזמנת כרטיסים למופעים באתר צוותא

אני כותב כל הזמן שאני ליצן לפני שאני מנהל כי זה ככה,מאז שנולדתי אני מסתובב סביב ליצנים בכל דבר ביומיום אני רואה ליצנות,כשלמדתי בבית ספר למשחק קראו לי שחקן עם יכולות ליצניות,תמיד סומנתי כשחקן בעל יכולות קומיות,לא הבנתי כל הזמן הזה שהכוונה היא לליצן,רק לאחר שנים של מחקר ולימודים הבנתי דבר חשוב "הליצן הוא העילוי שבשחקן" ,לא אני אמרתי את זה,אבל היום יותר מתמיד אני מאמין בזה.
לא סתם צ'פלין אמר שלהצחיק זה הדבר הכי רציני שיש,היכולת לגרום לאנשים לצחוק ולהתרגש היא מדהימה אותי בכל פעם מחדש,אבל מי כמוני יודע שמדובר בהמון עבודה בשביל רגע אחד קסום,זה מתחיל במחשבה ,אחר כך בכתיבה ולבסוף בפעולה שגורמת לרגש אצל הקהל.
בכל פעם שהייתי מגיע להצגה ליצנית הייתי יוצא המום,תמיד שראיתי ליצן בקרקס או בתיאטרון הייתי יודע כמה עבודה והשקעה יש בדבר הזה,נכון למדתי תיאטרון ומשחק,אבל אז כמו רובנו נדבקתי בחיידק הרחוב (אותו לא עזבתי עד היום) ,אבל במקביל המשכתי גם לעשות תיאטרון בפנים,שניהם חשובים בעיני באותה המידה,רק השנה יצרתי מופע רחוב חדש לעכו,ואני לא מפסיק עם הרחוב ולו לרגע.
לפני כארבע שנים התקשר אלי מורי ורבי ג'וליאן שגראן ואמר לי שהוא מביים הצגה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא,והוא רוצה שאני אבוא למבחן בד(אודישן),הגעתי והבנתי שהליצן שאני התפתח כבר בעשר שנים בערך,הי לי תענוג לעבוד עם חברי להצגה,להצגה קראו:"ליצנים"  הייתי הדמות של הליצן השותק ,גיל אלון היה הדמות הראשית שלא הפסיקה לדבר ,לירון גילרמן היה דמות האמצע שמובילה את הסיפור,ואנוכי הייתי המלביש,זה שלא מוציא מילה מהפה,כבר בערב הראשון הבנתי את כוחו של הליצן השותק,הייתי הכי רועש על הבמה,הביקורת היללו,הרגשתי את הקסם קורה בכל פעם שנדלק האור,אחרי הפסטיבל ניסינו להמשיך אבל בשל בעיות כאלה ואחרות לא המשכנו.
אבל הרומן שלי עם תיאטרון צוותא לא נגמר שם, דרך אגב הוא התחיל הרבה לפני בהצגות שעשיתי שם כמו סוג'וד,ועוד כמה הפקות פרינג' שלא הצליחו,סוג'וד הייתה ההצלחה הכי גדולה של צוותא.
חזרה לענייננו ,אחרי שנתיים פנה אלי חבר יקר שאביים אותו ,הוא בן 40 ,ליצן ,ורצה הצגת יחיד,זה היה נראה לי הדבר הכי קשה בעולם,הצגה ליצנית של יחיד,כבר ביימתי כמה אנשים ,אבל אחד,ואיך הוא יוכל ליישם את כל הוא ההערות שלי,בדרך כלל בהצגה עם כמה אנשים אם אחד לא טוב מגיעים הייתר ומחפים עליו במקרה הזה הוא לבד שם,זאת הייתה עבודה קשה עם המון השקעה מצידו ואני פניתי לצוותא שיהיו בית,כרגיל נעניתי בחיוב,ההצגה עלתה מאז ועד היום בצוותא, לליצן המדהים קוראים נועם ענבר ולהצגה: "אף על פי –תהום"
בינתיים בכל הזמן הזה התחילו לצוץ הצגות ליצנות מדהימות בכל הארץ,אבל האסימון נפל בעכו האחרון ,הצעתי לפסטיבל (דרך חברי הטוב ג'קי בכר) לעשות במת ליצנים,אספתי כמה הצגות ליצנות קיבלנו אולם ויאלה לעבודה,הייתה התלהבות מהעיניין אז עשינו את זה גם במודיעין בפסטיבל הקרקס,ושוב הקסם הזה,הקהל המדהים שאתה לא מכיר,שלא נושם ליצנות כמוך ניגש אלי ויש להם מבטים של ילדים קטנים בארגז החול,וזה מה שהליצנות גורמת לך להרגיש,ילד קטן שקיבל צעצוע חדש מלווה בחיבוק ונשיקה רטובה,אנקדוטה קטנה,היה לנו שומר שם בחור צעיר שהרגשתי איך הוא אהב את ההצגות בכל סוף ערב הוא היה מנתח את ההצגות ומספר לי שהבטן שלו כאבה מצחוק ואיך הוא דמע מהתרגשות.
עכו נגמר והיה לי חור בבטן והבנתי שזה הזמן לעשות פסטיבל רק של ליצנים,ידעתי שיש המון הצגות שרוצות לקבל זרקור,ושוב פניתי לצוותא,הדיון איתם היה מאוד קצר,אני הצעתי הם אמרו כן ויצאנו לדרך.
ובעוד שבועיים בדיוק עולה המסך על פסטיבל הליצנים הראשון בתל אביב (ובכלל בארץ) "ליצנים בצוותא"
בפסטיבל יהיו כעשרים הצגות ליצנות מדהימות שנבחרו בקפידה ,גם לילדים ובעיקר למבוגרים,עזרה לי הוועדה המקסימה ושותפי לדרך (יועץ הסתרים) דוד בראשי,שמכין לכם הפתעות מחוץ לאולמות,כדרכם של ליצנים,אני ממליץ לכם בחום להיכנס לאתר של צוותא ולהתעמק בתוכניה,אני מבטיח שתמצאו משהוא שיעניין אתכם.יהיו הצגות עם כל סוגי הליצנים שאותם אנו מכירים,בופונים,שוטים,ליצנים לבנים,ליצנים מוזיקלים,וכמובן הליצן המודרני.
אני מתרגש כל כך ,אבל חושב כבר על הפסטיבל העשירי ,אני רוצה שזה יהיה פסטיבל להפקות מקור עם תקציבים נורמאלים שבהם לאומנים יש מספיק בכדי לחשוב ולעסוק אך ורק ביצירה,להביא כמה אורחים מחול,להפוך אותו לאבן דרך באירופה ,שמפיקים משם יבואו לכאן לתל אביב בכדי לקחת הצגות לפסטיבלים שלהם.
אומנות הליצנות היא מהעתיקות בעולם והיפה שבהן, בעיני לפחות .והיא חשובה לי כמו שהיא חשובה לכם.

מקווה לראות כל אחד ואחת מכם אצלנו בצוותא.
שלכם באהבה אין סופית
גבי(גבריאל) כהן גרונדלנד ,ליצן ומנהל אומנותי "ליצנים בצוותא"

אפתח את המאמר בהסבר על מה מקור המאמר הזה. בשנת 2007 הגשתי לאוניברסיטת תל-אביב תיזה (מחקר/עבודת מאסטר) שעוסקת בנושא- "אל תעשו מה שאני עושה- תעשו מה שאתם עושים"-הבופון והליצן בפדגוגיה של ז'אק לקוק והשפעתה על התיאטרון בשלהי המאה ה-20. אחרי שנים של יצירה כשחקנית, במאית וכו', תוך שימוש בפדגוגיה של לקוק, ביצירה המשותפת עם גיל בכר בתיאטרון ארמא מאז שנת 1990, החלטתי ל"כבוש את ספסל הלימודים" ולבדוק איך והאם לקוק ממשיך להשפיע…(וידוי קטן- מה פתאום לימודים באוניברסיטה? בנערותי הייתי תלמידה "סוררת" שנאתי בי"ס וכנראה בגיל בוגר יותר פיתחתי יותר סבלנות, וגם רציתי להוכיח לעצמי ש- "אני יכולה!"). בקיצור, חיפשתי יוצרים מתחומי הבמה שלמדו אצל לקוק, נפגשתי, ראיינתי, חיטטתי ונברתי וכך גם מצאתי את אבנר האקסצנטרי. כן, זה שבישראל קוראים לו "אבנר המוזר". לא ברור לי מי החליט לתרגם את שם הבמה שלו בעברית ל "אבנר המוזר"- והרי הוא לא מוזר בכלל. הוא יותר נורמלי מהרבה אנשים שאני מכירה… זה נכון שעל פי ההגדרה במילון אנגלי-עברי, אקסצנטרי מתורגם למוזר, אבל השפה העברית משופעת במילים לועזיות ואת המילה מוזר אפשר לתרגם גם ל STRANGE, ולטעמי למילה אקסצנטרי יש יותר ערך מוסף "על הבמה". גם ז'אק לקוק השתמש במושג אקסצנטרי כשהוא הגדיר את סוגי הליצנות, וכאן מגיע ההסבר: הליצן האקסצנטרי – ליצן זה עושה דברים בדרכו המיוחדת. מרכזי החשיבה והגוף שלו נמצאים במקומות שאינם מוכרים לאדם קרי המוח והאגן. הליצן מסתרק במגרפה ומנגן על הפסנתר באופן וירטואוזי ומדהים בעזרת בהונות רגליו. הליצן האקסצנטרי ירקוד עם תנועות רגליים מפותלות ומסובכות, וייראה כמי שעוד מעט ייפול, אך למעשה הוא שולט היטב בתנועותיו המהירות והמצחיקות. זה בשונה מליצן הבורלסקה, הליצן ההומניטרי, ליצן האבסורד או הליצן הגרוטסקי, אולי במאמר אחר ארחיב יותר על סוגי ליצנות אחרים. אבל כעת, לכבוד הופעותיו של אבנר בישראל, נתמקד רק בו. לכבודכם, קיצרתי, ערכתי שינויים והורדתי הרבה הסברים מסובכים ואקדמאיים… מקווה שתהנו !

אבנר אייזנברג (Avner Eisenberg) המתגורר במיין בארצות הברית (Maine U.S.A) , משתמש בשם אבנר האקסצנטרי (Avner The Eccentric). ייתכן ואייזנברג מכנה עצמו "אבנר האקסצנטרי" כדי לבטא היטב את סוג הליצנות בה הוא עוסק ומכיוון שבחירת שם כגון "אבנר הליצן", יישמע דומה יותר לליצן שמחות ופחות לליצן תיאטרון מקצועי. אייזנברג הוא בעל תואר בוגר אמנויות B.A בתיאטרון מאוניברסיטת וושינגטון ובוגר בית הספר של ז'אק לקוק שם סיים את לימודיו בשנת 1974. אבנר מופיע מאז כליצן ובעיקר במופעי היחיד שלו Avner The Eccentric שנחל הצלחה רבה בברודווי בניו-יורק וברחבי העולם כולו, ו- Exceptions to Gravity איתה הופיע ברחבי ארצות הברית ובמדינות שונות ברחבי העולם. נוסף על כך, אייזנברג שיחק גם בקולנוע בסרטים כגון The Jewel of the Nile ו Brenda Starr וכן בסדרות ומופעי טלוויזיה רבים שלא אפרט כאן. אייזנברג הופיע כשחקן בהצגות תיאטרון כגון קומדיה של טעויות לשייקספיר (Shakespeare) ומחכים לגודו לבקט (Beckett), ושימש הן בתפקיד ולדימיר והן בתפקיד אסטרגון. אייזנברג ראה עולם ומלואו בסיבובי הופעותיו ברחבי העולם במסגרת פסטיבלי קומדיה, קסמים ליצנות ותיאטרון, וזכה בפרסים בפסטיבלים שונים. אייזנברג זכה עוד בחייו בשנת 2002 להיכלל ב- International Clown Hall of Fame, שנמצא בוויסקונסין בארצות הברית, כהערכה על עבודתו המקצועית רבת השנים. אייזנברג מלמד בסדנאות ובכיתות אמן בתחומי הליצנות וההופעה האקסצנטרית ברחבי העולם. אייזנברג הינו המנהל האומנותי של פסטיבל הקומדיה הפיזית Phyzgig, המתקיים פעם בשנה במדינת מיין.

אייזנברג אמר כך: "ליצן היא כפי הנראה ההגדרה הטובה ביותר לעבודתי, אבל מכיוון שהיא מילה בעלת ארבע אותיות, אני קורא לה גם הופעה אקסצנטרית או קומדיה פיזית." אייזנברג לא הגדיר את עצמו כליצן אקסצנטרי, אלא כליצן, מילה כללית המתארת את סגנון התיאטרון בו הוא עוסק.

"אבנר האקסצנטרי" הוא וירטואוז אמיתי בעבודתו ומבצע פעולות אקסצנטריות המצריכות מיומנות גבוהה במיוחד, והדבר נעשה בצורה מעוררת התפעלות כגון לאזן סולם גדול על סנטרו, אייזנברג סבור שאבנר האקסצנטרי הוא "בעל מוזרות אישית, אבל פותר בעיות מחויב שהינו אופטימי ותמיד הוא מתעניין יותר, מאשר הוא עצמו מעניין. ליצנות היא עניין רציני. וקומדיה היא רק הטרגדיה שמתרחשת למישהו אחר. עבור הקהל, הליצן הוא ביש-מזל מסכן, המטרה של כל הטרגדיה הזו. אבל הליצן הוא לקוח שמח ומסופק שמתהולל בעולם טעון בבעיות הזקוקות לפתרון. הקהל לא מרגיש רחמים על הליצן, והם יותר בתמיכה הדדית בניסיונותיו להצליח ולזכות בתקווה, במאבקם נגד הבלתי-נמנע." אייזנברג מדבר על האנרגיה החיובית שנדרשת מהליצן. אף על פי שהליצן עלול להיכשל פעמים רבות בניסיונותיו, הוא ממשיך לנסות להצליח תוך שמירה על אופטימיות, עד שהוא מוצא פיתרון לבעיות, באופן המיוחד אך ורק לו.

הדמות של "אבנר האקסצנטרי" התפתחה במהלך 30 שנות עבודה. במקום ליצור "דמות ליצן" אייזנברג העדיף למקם את עצמו או את דמות הליצן במספר מצבים מגוונים ולראות כיצד הוא מגיב אליהם. מתוכם נוצרה דמות חדשה של ליצן. ה"ליצן האקסצנטרי" יודע מה הוא עושה ומפגין את יכולותיו הביזאריות בפני הקהל, אף על פי שבקטעי הביניים ייתכן והוא יצלע או לא יצליח לרדת מכיסאו. אולם, אלו יהיו רגעים מעטים בהם יכשל, ולרוב הוא יצליח לבצע משימות מורכבות באופטימיות ובכישרון רב.

בשנותיו הראשונות כליצן אייזנברג השתמש באף האדום, אך כיום הוא מופיע ללא האף, אף על פי שהוא משתמש בו בסדנאות שהוא מלמד, בדומה ליתר בוגרי בית הספר של לקוק. אייזנברג טוען כי השימוש באף האדום נובע מהאנלוגיה בין הליצן לבין חופש ופורקן, שניתן בעבר לדמויות כגון שוטה הכפר או שיכור הכפר: "במשך ההיסטוריה שיכור הכפר היה דמות, סמל של חופש, מביס כל סמכות. כל זה היה עוד לפני ההכרה באלכוהוליזם כמחלה הרסנית ונוראית. שיכור הכפר הינו דמות נאהבת במיתולוגיה האורבאנית שלנו. הסמל של אלכוהוליזם, הוא אף אדום. האף האדום מאפשר גם למבוגר ערמומי, חכם ובעל עכבות מתאימות, למצוא מחדש את חוסר העכבות שבתמימותו של תינוק. האף האדום בתפקיד כפול, כשהוא מסמל הן את חוסר העכבות של השתיין ואת התמימות חסרת הניסיון של התינוק." האף האדום משמש כמסכה קטנה המאפשרת לשחקן להגיע לשחרור ולמצב ילדותי, אותו הוא מחפש. אולם, אייזנברג שהסיר את האף האדום במשך השנים אינו זקוק לאף האדום כדי להתחבר לדמות הליצן – היא כנראה חלק בלתי נפרד ממנו.

במופע של אבנר האקסצנטרי Exceptions to Gravity, מבחינה ויזואלית הליצן של אייזנברג נראה כמעט כאדם רגיל שפוגשים אותו ברחוב. אייזנברג לא לובש בגדים צעקניים בנאליים או אף אדום, המסמל מיד את היותו ליצן. לאייזנברג זקן לבן, המסתיר את תווי פניו הממקד את מבטו של הקהל על החלק העליון של פניו- עיניים וגבות, בהן הוא משתמש במבטים לקהל, ומימיקת פנים המבטאת מצבים ורגשות. לראשו הוא חובש כובע מגבעת, בו הוא משתמש כאחד האביזרים במופע. התלבושת של אייזנברג היא יותר תלבושות של ליצני תיאטרון מאשר של ליצני קרקס או ליצני שמחות.

אייזנברג מסתמך על עבודת מיים (MIME) מקצועית ומסוגל ליצור אילוזיות גופניות כגון הארכת זרועו הימנית על מנת להתכופף ולהרים את מגבעתו שנמצאת על הרצפה, צליעה דמיונית שנראית אמיתית ומצחיקה ובליעת רגל של כיסא או ניסיון לרדת מכיסא רגיל כאילו הוא נמצא בגובה רב ואינו מגיע לרצפה. אבנר מפעיל מיומנויות פיזיות מעולם הקרקס עם חפצים שונים כגון שיווי משקל של סולם גבוה על סנטרו. העבודה התנועתית של אייזנברג מתמקדת בעבודת מיים Mime, נקייה ומדויקת. אבנר מייחס את איכות עבודתו בתנועה ומיים MIME לז'אק לקוק: "לעיתים קרובות אני רואה את לקוק, מתבונן בי מעבר לכתפי ומציע לי הערות עדינות בנוגע להופעה שלי. מלקוק רכשתי את כישורי המיים שלי ותחושת סגנון ואיכות." מעניין לראות, שגם אחרי יותר מ-30 שנות עבודה מקצועית והופעות ברחבי העולם כ"אבנר האקסצנטרי", אייזנברג עדיין מושפע מלקוק, והדבר מצביע על ההשפעה האדירה שהייתה ללקוק על אייזנברג, שכביכול ממשיך לקיים סוג של דיאלוג עם לקוק המשמש כ"אב רוחני" עד היום. בנושא זה אייזנברג אמר כך: "אני תמיד מדבר על לקוק כעל מורה שלי ועל בית-ספרו כברירה הטובה ביותר למי שמחפש להתעמק בתיאטרון ג'סטואלי. לקוק החייה את המיים MIME כפי שאני משתמש בו, בניגוד לפנטומימה של מרסו."

המופע Exceptions to Gravity מתקיים על במה כשהקהל יושב ממול. אמצעי התאורה פשוטים והליווי המוסיקלי ניחן במוטיבים של מוסיקה יהודית. אייזנברג משתמש במעט אביזרים כגון כיסא שולחן, סולם, מפיות, נוצה, איתם הוא יוצר עולם של דימויים, ומשתף את הקהל במופע. אייזנברג עושה שימוש בקסמי אילוזיות כהוצאת שרשרת מפיות מהפה. חלק מהקסמים של אייזנברג נראים כגאגים מוכנים מראש כאשר ברור לו שהם יצליחו. אולם, אייזנברג טוען שהוא לא מלמד גאגים: "במקום זאת, אני מפתח רגעים קומיים סביב פתרון בעיות עם אביזרים ספציפיים או במצבים מסוימים. דוגמה לכך הוא התרגיל- "דבר אחד יותר מידי", הליצן נושא עימו יותר מידי חפצים מכדי שיוכל לבצע משימה פשוטה כמו לפתוח דלת, והוא חייב למצוא טקטיקה לעשות את המשימה מבלי להוריד חפצים לרצפה." כך במינימום אביזרים ותפאורה, אייזנברג יוצר עולם ומלואו ואת עולמו הפנימי של הליצן, המלא בקונפליקטים אותם הוא צריך לפתור.

יתר על כן, אייזנברג משתמש ברעיון ההיררכיה בעיקר ביחסים בינו לבין הקהל. אייזנברג אומר בנושא כך: "ההצגה Exceptions to Gravity מבוססת על יהירות שאני השרת של התיאטרון שמעיף מבט אחרון וטאטוא אחרון לפני ההופעה. אני מגלה שלט המודיע לי ולקהל "שההצגה תתחיל בעוד חמש דקות". אז אני מחכה, וכשאני מחכה, אני מתחיל להתעסק עם דברים. כך במשך ההצגה ועד סופה השרת נשאר על הבמה, זהו מעין עוות זמן." אייזנברג ממקם את הדמות שלו במיקום היררכי נמוך יותר מכפי שהקהל מצפה שיעלה לבמה. למעשה, הקהל לא קיבל את הליצן שבא לראות, אלא רק את השרת של התיאטרון, מישהו ששווה פחות מהליצן כביכול. אך הליצן-השרת, כבדרכו, מנצל את הרגע שניתן לו על הבמה, וגם אם הוא נשלח לטאטא את הבמה וה"אמן" לא הופיע עדיין על הבמה, הוא לא יכול להתאפק ומתחיל להתעסק עם דברים ולגלות את הקהל ואת הנאתו מעצם היותו על הבמה. משחק זה יוצר צחוק בקרב הקהל, שעדיין מחכה לראות מתי יגיע האמן "האמיתי". המתח שנוצר בין הופעת השרת לאי-הופעת האמן נותר עד כמעט לסוף ההופעה, עד שהקהל מבין למעשה, שאייזנברג לא יחליף דמות, וזו למעשה ההצגה. הצחוק שמתעורר בקרב הקהל, נוצר משום שהליצן עוסק בדברים פשוטים ואנושיים יומיומיים, כמו השרת בתיאטרון שרצה להיות כוכב על הבמה והצליח להגשים את חלומו.

חוץ מהופעותיו המרובות בתיאטרון, אייזנברג עוסק גם בהוראת הליצנות, או ההופעה האקסצנטרית. אייזנברג מחבר יחדיו מרכיבים מתחומים שונים שחקר ובראשם עבודתו של לקוק, אמנות הלחימה, אייקידו, היפנוזה אריקסונית, NLP , קסמים של להטוטים ואחיזת עיניים. אייזנברג טוען כי תרגילים של לקוק הם בסיס מצוין לתהליכי העבודה בתיאטרון. אייזנברג מעדיף ללמד סדנאות ארוכות המאפשרות לעבוד לעומק עם התלמידים, כפי שעשה זאת לקוק. אייזנברג נימק זאת כך: "סדנאות קצרות הן בעיתיות בכלל בהתייחס להכשרה בתיאטרון. עבודת תיאטרון זקוקה לחזרות ולליטוש. כשאני מלמד סדנא קצרה, בין שעתיים או שבוע ימים, תקוותי היא שזרעים מסוימים ייזרעו בקשר להופעה באופן כללי, שישתרשו בעבודת התלמיד. אני אוהב את הסדנא האינטנסיבית שלי, סדנא בת שבועיים, עם 66 שעות לימוד ועבודה, ביקורות, והניסיון של חיים משותפים."

אייזנברג ניסח עקרונות לעבודה בתחום הליצנות כך: "העבודה של הליצן היא לגרום לקהל להרגיש דברים ולגרום לקהל לנשום. רבים מאיתנו שואפים, אבל לרבים צריך להזכיר גם לנשוף. הדמיון והמוח מחוברים ומשפיעים על הגוף. אל תגיד או תראה לקהל או לעמיתיך מה לחשוב, עשה או תרגיש ועוד." עקרונות אלה מבוססים על מרכיבים מדרכו הפדגוגית של לקוק. כך למשל, התלמידים לומדים על דרך המחקר ובאמצעות ההתנסות האישית, לומדים על יצירת מציאות חדשה על הבמה ועל יצירת יחסים אישיים בין הליצן לבין קהל.

אייזנברג עושה שימוש בגישה היוצרת של לקוק לתהליך למידה היוצאת מנקודת הנחה שגוף ונפש או שגוף ודעת (mind) הם אחד. כמו כן, האלתור והעולם הפנימי של כל שחקן הם בהכרח אינדיווידואליים וחשוב שהשחקן המתחיל יגיע למשחק כשהוא מוכן לשתף פעולה וליצור תיאטרון מקורי, חי ועכשווי. כזו היא גישתו של אבנר האקסצנטרי- ליצן העושה שימוש רב במיים MIME מסוגנן ואיכותי, מצליח במיומנויותיו האקסצנטריות יותר מאשר נכשל בביצוע הפעולות הפשוטות ויוצר עולם קסום ואינטימי במופעיו. אבנר אינו משתמש בטקסט בהופעותיו. אבנר אייזנברג, דמות כובשת וצנועה, ליצן אגדי עוד בחייו, מודה בסיום הראיון ש " כאדם פרטי, אני די ביישן מטבעי…"

אורי וייס – סירק נו פרובלם

הרומן שלי עם הנחלה מתחיל בקיץ 87. חופש גדול ואני כמו כל החבר'ה רוצה למצוא עבודה לחופש.

לצערי כל העבודות הטובות (לשטוף מכוניות ובייביסיטר על כלבים) כבר תפוסות ואני מחליט לעבור ליזמות. הבעיה היא שהדברים היחידים שאני יודע לעשות זה סלטות. איך עושים כסף מסלטות לעזאזל? התייעצתי עם חבר שלי, בבלוקי, שהיה ילד שחקן כזה והחלטנו לעשות מופע רחוב. אחרי שניסינו את מזלנו בדיזנגוף סנטר (כישלון טוטאלי), הגענו לנחלת בנימין. ראוי לציין שעוד לא היה שוק אמנים או משהו מאורגן אבל בצומת (שהיום מופיעה בה מירי אלוני) היתה מין אוירה הזויה מספיק וניסינו את מזלנו. אני עשיתי סלטות, חד אופן וקצת ג'אגלינג ובבלוקי בעיקר צרח. מכל הבחינות המופע היה תת רמה אבל לתקופה הפרה-היסטורית האמורה, זה משך תשומת לב והרבה קהל, שלא הבין אם אנחנו קבצנים או מפגרים אבל התאסף כדי לצחוק איתנו ובעיקר עלינו. בסוף הרווחנו מספיק כסף כדי לאכול בבורגר ראנץ' ולחזור הביתה באוטובוס. ומאז בכל פעם שרציתי לנסוע לת"א ולאכול בבורגר ראנץ' עם חבר היינו תופרים איזה מופע השפלות קצר בנחלת בנימין.

השנים עברו וישר אחרי הצבא נסעתי לצרפת ללמוד אצל ז'ק לקוק. כשחזרתי לארץ הייתי חייב להופיע. לא התחשק לי להתחיל עם אודישנים וכמו העץ הנדיב הנחלה חיכתה לי שאבוא לשחק איתה, אז הצטרפו אלי איתן אולמן ואבנר הוכפלד ויצרנו את "קפטין זוקיני" (כל יום שישי בשתיים בנחלת בנימין).

עם "קפטין זוקיני" עפנו לחלל, הגשמנו חלומות שלא ידעתי שאפשר לחלום, הופענו בעולם, הרווחנו כסף והיינו שלאגר אבל עדיין כמו שעון, כל יום שישי הגענו למעוז הקבצנים והשיכורים – נחלת בנימין – שלמרות שכבר איבדה את עלומיה, עדיין אהבנו אותה.

בנחלה הרגשתי כמו קזבלן ביפו, כוכב הביבים שכולם עושים לו כבוד.כך עברו השנים, התחלתי להופיע עם נועה, אשתי וכאשר היא נכנסה להריון עברתי למופע סולו.

כל המופעים שלי השיקו את בתוליהם בנחלת בנימין.

הנחלה הזקינה נורא וכמו כל הקבצנים מצבה התדרדר. בשנה שעברה הופעתי בפעם האחרונה בנחלה. אינני מסוגל יותר. למרות האהבה והזיכרונות המקום פשוט דוחה, זאת אומרת, תמיד הוא היה דוחה אבל פיוטי ורומנטי. ואולי לא רק הנחלה הזדקנה. התחלתי להופיע שם בגיל 13 וסיימתי בגיל 37. זאת אומרת 24 שנים של דרמות, צחוקים, מריבות, תיסכולים ואפילו מכות אבל בעיקר אהבה. עכשיו כשאני חושב על זה הפסקתי להופיע שם כשנולדה ביתי, האלי. יום אחד אחזור לנחלה עם האלי ואספר לה איך ממש פה לפני הרבה שנים בין ערימות הזבל נגענו בכוכבים.

עינאל גורי – המופע של ג'וסי לוסי

נחלת בנימין הוא ה"פיטש" שאם הצלחת בו תצליח בכל מקום בעולם. הבית ספר להופעות רחוב בה' הידיעה!

אני זוכרת את השנים הראשונות שניסיתי "לכבוש" אותו… הגעתי עם מגבר קטן, לבושה בחצאית מקושקשת, חולצה עם הרבה מלמלה ונעלי בלט מוכנה להופיע… זוכרת היטב את הבהלה – איך מתחילים? איך עושים את הקסם? איך הופכים את הרחוב הקטן ומלוכלך הזה לבמה שלי? איך עוצרים את האיש הראשון? ואם הוא יביט עלי ויראה משוגעת? (ובטוח שרבים ראו אותי שם כמשוגעת…) אני זוכרת גם זוכרת איך באין סוף תואנת שווא של חם מדי, לח מדי, רוח מדי או סתם אין מספיק אנשים אני סבה על עקבי, מתקפלת והולכת הביתה בלי להופיע…  ובדרך הביתה נשבעת שבפעם הבאה אין תירוצים וזה יקרה !

ובסוף זה קרה !

ועד היום אני מוכירת תודה לאותם פלונים אלמונים ספורים, שמחאו לי כפיים בסיומו של המופע הראשון שלי  ב"פיטש" הכי מאתגר בעולם – נחלת בנימין,  ומבלי שידעו בעצם, הם הכתירו אותי לגיבורה הבלתי מנוצחת של חיי באותם ימים.

ככה, אפילו היום, שאני לא מופיעה שם יותר, עדיין כשאני עוברת שם, חוצה את הרחוב בדרך מהשוק, אני מברכת לשלום את פינת הרחוב הראשונה שהופעתי בה, ומתוך הרגל כמעט בלתי נשלט, בוחנת את כמות ההולכים והשבים, את זוית השמש ואת בעלי העסקים ומהרהרת האם היום היה יכול להיות יום טוב לעוד הופעה בנחלה.

אסף בר סלע – אסף קלי קלות

מיד אחרי שהשתחררנו מהצבא החלטנו, רונן ציפיס ואני, שהדבר שיהיה לנו הכי נכון אם אנחנו רוצים
מופע טוב, הוא ללמוד לעשות אותו ברחוב – המקום הכי חסר סבלנות והכי פחות סלחני לטעויות. זה
התחיל בחצי שנה של למידה כואבת ויעילה במיוחד בגינת שינקין (מול בית תמי) בכל שישי בצהריים
ביחד עם גילי קרן, אבל אחרי שסיימנו את הטירונות בשינקין החלטנו שאנחנו מוכנים להשתפשף
בנחלה.

נחלת בנימין לא הייתה מעולם "פיטש'" פשוט. תמיד התמודדת עם משהו. אבל איזה חוויות צברנו!!
מדיירי הרחוב שנהיו חברים שלנו דרך כל בעלי העסקים מסביב (ושאפו מיוחד לדרוזים וליוסי מלך
הנחלה) ועד ליוסף ז"ל שבכל פעם שהיה יוצא מהשוק עם משלוח לאיזה לקוחה מפונקת היה דואג
לעבור ישירות דרך המעגל של מי שהופיע באותו רגע, לעצור את המופע כולו כדי לספר לכל הקהל
שעל שלושה דברים עומד העולם ועל שלושה דברים עומדת השבת… ותמיד היה לו פאנץ' ליין טוב
יותר משלנו, אז נתנו לו להצחיק במקומנו ולהמשיך בדרכו.
כשחזרנו מבית הספר לקרקס באנגליה, העמדנו מופע חדש ולא היה ספק לאן הוא מכוון – אם הוא
יעבור את מבחן הנחלה בהצלחה אין במה או רחוב בעולם שלא נוכל לכבוש.

כל שישי, בצהריים אם לא ירד גשם היינו בנחלה. בקיץ היינו מגיעים מוקדם יותר כדי לתלות צילייה!!
אני חושב שזה הדבר שמסביר יותר מכל כמה הנחלה הייתה באמת בית לאומני הרחוב – בכל שישי
של קיץ היינו מגיעים שלושה אנשים או יותר כדי לתלות צילייה ענקית שקנינו בעצמנו (ואחסנו אצל
הדרוזים) ולעשות צל ברחוב, כדי שכל המופעים יוכלו להופיע תחתיה ושהקהל לא יברח בגלל החום
הישראלי. צילייה שנתלתה מבניין בצד אחד של הרחוב אל הבניין בצד השני – לא חושב שבכל
הטיולים שלי בעולם מצאתי עוד "פיטש" שבו קרה משהו דומה.
כשרונן החליט לעבור הלאה בחיים ולהחליף מקצוע ידעתי דבר אחד בבירור – אם אני מתכוון לבנות
מופע יחיד ולהמשיך במקצוע שאני כל כך אוהב, יש יעד מבוצר אחד שאני אהיה חייב לכבוש – נחלת
בנימין.

הנחלה תמיד תישאר המקום שבו למדתי להופיע, שבו בניתי מופעים ושעליו תמיד יגידו – אתה מאלה
שמופיעים בשישי בנחלה לא?! זה היה המקום שבו יכולנו לנסות דברים חדשים, שבו אף פעם לא
ידעת איך יהיה המופע – שבוע אחד יצאת מלך הרחוב והאיש הכי מוצלח באיזור ובשבוע אחר נשארת
עומד לבד ברחוב עם כמה חברים – הקסם של מופעי הרחוב.
שבוע שעבר עברתי בנחלה בשישי והלכתי להגיד שלום לכל הפרצופים המוכרים – אחרי שיוסי סיים
לצ'פח אותי הוא סיכם את זה במשפט אחד – "אתם חבורה של טמבלים אתם! כשאתם לא פה אין
על\עם מי לצחוק… אבל דיר בלאק – תמסור ד"ש לכל החברים שלך."

מיכאל פינקל  – זמן אויר

לכל "פיטש" רחוב יש את הנשמה שלו. הנשמה של נחלת בנימין היא אחת הפראיות והקסומות. בנחלה קהל יכול להגיע פתאום בן רגע ובאותה מהירות הוא יכול להתפזר לך ולהעלם. כשמופיעים שם צריך להיות בהקשבה לכל כך הרבה דברים בו זמנית… מארג סבוך ועדין: קהל מעורב של משפחות שמסתובבות בשלווה בשוק האמנים, אנשים שממהרים לשוק הכרמל לקניות לשבת ועצרו להעיף מבט וכמובן תיירים, וגם צריך לשים לב ולהתחשב בבעלי הקיוסקים והחנויות ובהנהלת הנחלה, ויש גם את הקבצנים, הפקחים, השיכורים, ודיירי הרחוב (שחלקם לא רוצים את הרעש הזה בשישי בצהריים), בקיצור, מאתגר…

יום שישי אחד הופעתי אחרי גילי החמוד שבדיוק חזר מחו"ל ובא להופיע בנחלה. כבר מתחילת המופע היתה איזו אישה בקהל שכל הזמן העירה הערות, גילי ניסה לשלב את זה במופע, אבל בשלב מסויים היא נעמדה והתחילה לרקוד לצלילי המוזיקה שלו, התחילה לחלק מסטיקים לילדים בקהל ולנהל עם גילי דיאלוג חסר הגיון, גילי סיים את המופע כמעט בדמעות, וכשהגיע הפקח שמנהלת הנחלה הזמינה, האישה נשכבה על הרצפה ואמרה, אני לא הולכת מכאן! ואני הייתי אמור להופיע מיד אחריו… ולכל אחד יש רק 60 דקות להופעה ואז עליו לפנות את ה"פיטש" למופע הבא… , הפקח כמובן הוכיח את עצמו כחסר כל יכולת השפעה… במשך מספר דקות עשינו את עצמנו כאילו אין הופעות וסגרנו את המוזיקה, ואז "בשקט בשקט" התחלתי מופע, אמרתי במיקרופון לקהל שנאסף שאני מתחיל מופע, אבל אם האישה תתפרץ, אני מתנצל, אבל אעצור. התחלתי  בלי לדעת עם אצליח לסיים, ותוך כדי פזילות לכיוון האישה שעמדה בצד ועשתה כל מיני דברים מוזרים. בשלב מסויים קלטתי שמישהו שם בצד רוקד איתה ומדבר איתה, ובסוף המופע אחרי שהקהל התפזר, ניגש אלי אותו אדם (מישהו שאיני מכיר ומעולם לא ראיתי לפני כן או אחרי כן) ואמר לי שהוא עשה את זה בשבילי כדי שאוכל לעשות את המופע !!! איזה אנשים דבש…

יום שישי אחר תוך כדי מופע, אחרי שהזעתי כדי לקבץ מעגל אנשים שיצפה בי, ואחרי חצי שעה שאני מחזיק את האנשים איתי בקשקושים במיקרופון ובאקרובטיקה אווירית, תוך כדי שאני על החבל באוויר, אני קולט את אחד הקבצנים המקומיים נכנס למעגל שיצרתי ומתחיל לקבץ נדבות מהקהל "שלי". בלית ברירה שילבתי את זה בנאום הכובע ואמרתי לאנשים שאם הם תכננו לשים לי בכובע מטבעות של אגורות, אז שיתנו את זה לקבצן ולא לי, כי אני פרפורמר ולמופע נהוג וראוי לשים 20 שקלים בכובע. אח"כ מיד אחרי שהקהל התפזר, פניתי לקבצן והפחדתי אותו ככה שיותר הוא לא העיז להתקרב…

והיתה את הפעם ההיא שבא ללחוץ לי את היד איש זקן עם מקל הליכה, אולי בן 80… והוא סיפר לי שפעם הוא היה אלוף הארץ וגם הוא היה עושה תרגילים. חייכתי בחביבות והנהנתי כן כן. אבל אז הוא ביקש מהבת שלו שתשלוף מהארנק שלו את התמונות, והופ, פתאום צצו להן תמונות בשחור לבן של חוף הים של תל אביב בשנות החמישים ובהן בחורים צעירים ושריריים בבגדי ים מצחיקים עושים עמידות ידיים מסובכות ותרגילי אקרובאלנס קשים מול מבטים מעריצים של בחורות שזופות וחטובות, ויכולתי לזהות בתמונות את הזקן שלחץ לי את היד… דברים שקורים רק בתל אביב או יותר נכון רק בנחלת בנימין…

שישי אחר, תוך כדי מופע קלטתי את אחת השיכורות הקבועות מתיישבת לצפות במופע בקצה השמאלי של מעגל האנשים שעצרתי. המשכתי את המופע כרגיל והבחנתי שאף אחד לא מתיישב סביבה במרחק של 2 מטרים מכל כיוון (מעגל הריח שעלה ממנה). תהיתי מה הולך לקרות, כיוון שכבר סיפרו לי שהיא מסוגלת גם לחרבן לך קקי של ממש באמצע המופע אל מול הקהל וכיוצא בזה, אבל המופע התנהל ללא הפרעה. בסיום המופע, לפני הגרנד פינאל אני נואם את נאום הכובע ובו אני מסביר לאנשים שהם מצופים להגיע לכובע בסוף המופע ולשים בו כסף. סיימתי את הנאום, הפעלתי מוזיקה דרמטית והלכתי לכיוון החבל כדי לעשות את הגראנד פינאל, ופתאום אני שומע קול צרוד וגאה במבטא רוסי כבד "אני ראשונה !!!" והשיכורה שלפה מהכיס חופן מטבעות, העיפה אותו באוויר וגשם צפוף של מטבעות זהובים נחת לרגלי והפך את מרבד הופעות שלי לזירת קירקס מנצנצת מנוקדת מטבעות של עשר אגורות…
והיתה גם את הפעם ההיא שאחרי מופע ניגש אלי בחור ושאל אם אני מופיע גם בחתונות וכששאלתי מתי החתונה הוא אמר שעוד אין תאריך, שאלתי אם יש כלה, והוא ענה שעוד לא, אבל כשתהיה, הוא רוצה שאבוא להופיע בחתונה שלו. נחלת בנימין… והיתה את הפעם ש"המשיח" נכנס לי לאמצע הופעה, ואת הפעם שהגענו ומצאנו מכולת אשפה ענקית שאי אפשר להזיז תקועה על ה"פיטש" ואת ההיא עם השיכור שנפל לי על הסאונד ולא זז יותר, ואת ההוא שהתחיל לשיר לי במיקרופון שיר מזרחי, וגם לא סיפרתי על חבורת הקשישים הקבועה שיושבת אצל יוסי ומשחקת שש בש ומכירה את כל ההופעות בעל פה, ועוד ועוד ועוד…

אין על נחלת בנימין !

בשנת 2000 עזבתי את ישראל ונסעתי לאירופה. נסעתי במטרה להפוך לאומן רחוב – ליצן. לא ידעתי כלום, לא ראיתי מופע רחוב בחיים שלי, ובכל זאת הרגשתי שלשם הכיוון.

המושג שלי על ליצנות הסתכם באף אדום ובאיזה קסם שתמיד הרגשתי שאופף את הליצן. קסם שמשך אותי, אבל שוב – לא בזכות הופעות שראיתי או איזה ידע מעמיק בנושא – פשוט נמשכתי לזה, בלי לדעת למה ולמה אני נמשך. בתוכי תמיד הרגשתי שאני מסוגל ויכול להגיע אל המקום הזה שהיום אני פשוט קורא לו – חופש. אבל כשעזבתי את הארץ לאמסטרדם, לא ידעתי מה מצפה לי, וכמה זמן ייקח להגיע לשם.

הגעתי לאמסטרדם ויצאתי לרחוב. היו לי כמה מסכות של קומדיה דל ארטה, ופשוט התחלתי לאלתר איתן. זה היה נורא. לא היה לי מושג מה אני עושה. והתגובות היו בהתאם. או יותר נכון, פשוט לא היו תגובות. אף אחד לא שם לב בכלל שאני עומד שם בכיכר ועושה משהו. ההרגשה היתה נוראית.

התחלתי לראות מופעי רחוב במטרה ללמוד, ואכן הרגשתי שאני לומד. משהו מתקדם, מתפתח. הבעיה היחידה היתה שכל מה שראיתי היה מלווה בהמון דיבור שהוביל לקטעי ג'אגלינג או אקרובטיקה בסיסיים. זה לגמרי לא היה מה שחיפשתי. אמנם למדתי משהו על החזקת קהל, על יצירת מקום, אבל אלו לא היו ההופעות שרציתי לעשות. לא שהיה לי ברור מה אני כן רוצה לעשות – אבל ידעתי שאני לא ג'אגלר ולא אקרובט.

הנה גילי, בהופעה האחרונה השנה באדינבורג, מטפס אל יוליה בחלון. עוד שניה הם יצאו החוצה מהחלון, הוא בחולצה פתוחה והיא עם חלק עליון חשוף לחלוטין. אבל עד לרגע הזה הוא עוד צריך לעבור כברת דרך.

רציתי לשחק, לעוף, אבל איך בדיוק? מאיפה מתחילים? מה עושים? וכך החל מסע שלקח שנתיים וחצי, ובו בכל קיץ הגעתי מוכן עם הופעה חדשה. ובכל קיץ גיליתי שזה לא עובד, וזה זוועה ,ואני ממש נורא. ותוך כדי הקיץ הייתי בונה שוב משהו חדש, ומנסה שוב ,ושוב נכשל. שלא לדבר על זה שממש עצבנתי את אלו שכבר מופיעים ומחזיקים קהל שעשו לי את המוות .לא כולם – ישנם כאלה שתמכו ועודדו. כשאני ברחוב היום – אני מנסה להיות כמוהם, כלומר – לעודד, לדחוף, לקרב את החדשים שבאים אלינו. הם לא פה בשביל לקחת לנו את המקום, אלא פה רק בשביל לשפר אותנו. לגרום לנו להשתנות ולחפש דברים חדשים. להעמיק לתוך מה שכבר יש לנו. שלא לדבר על זה שאפילו פז"ם של 20 שנה בנקודת רחוב מסוימת לא נותן לי עדיפות וזכות על המקום לעומת צעיר שהגיע כרגע , עם חלומות גדולים ויכולת מועטה. אותה נקודה שייכת לו בדיוק כמו לי.

בסופו של דבר התגברתי על אלו שניסו להעיף אותי, והתגברתי גם על זה שכל החורף אני עובד בשביל לשלם על ה"מותרות" האלו של להופיע ברחוב בקיץ ואפילו הצלחתי לשמור על האופטימיות, וחשבתי שהנה אני עושה מה שאני רוצה, ואני מתקדם ומתפתח. אבל פעם אחרי פעם ההופעות שלי נכשלו והתבדיתי. הקהל פשוט הלך.

הבושה והכאב שיש כשקהל שלם שעצרתי (לזה תמיד היתה לי אנרגיה חזקה) פשוט נעלם חמש דקות אחרי שהתחלתי, היו בלתי נסבלים. לאט לאט איבדתי את הביטחון, וממש פחדתי לנסות להופיע. מה שכן, ידעתי בתוכי שאני מחפש משהו שאפילו אם אני לא יודע מה הוא, שאפילו אם אני לא יודע איך להגדיר אותו, אני יודע איך הוא ירגיש כשזה יקרה. ולא עניין אותי ללמוד משהו שאני יכול לעשות רק בשביל להעביר הופעה. לא עניינו אותי הבדיחות הקבועות והתרגילים שאפשר ללמוד. רציתי למצוא משהו אחר. כמו שכבר אמרתי – רציתי חופש, ולך תגדיר חופש…

עד שיום אחד, באמצע הקיץ השלישי שלי בצרפת, אחרי עוד הופעה שהתרסקה (ואחרי שלושה ימים של לבנות מחדש את המופע ולהתרסק ושוב לשנות ושוב להתרסק) הגעתי להבנה – שדיי. זהו. אני מוותר. אני מקפל את כל הציוד שלי (תפאורה, אופניים, הגברה ועוד…), ואני חוזר לאוטו, נוסע משם, ולא מסתכל אחורה.

בתוכי הייתי בשוק.

כל חיי כיוונתי למקום הזה. הייתי מלא בו. פתאום ראיתי בור שחור. תהום שנפערה, שלא היה מושג מה מחכה לי בתוכה. ידעתי שלא מצאתי את מה שאני רוצה, ואני לא מתפשר על משהו אחר. אבל זה לא ממש עזר לי להרגיש טוב. אולי רק שלם יותר בתוך הדיכאון הזה.

תוך כדי שאני אורז את ההופעה האחרונה בחיי, מגיע חבר, ואומר לי שהגיע חבר שלו מאוסטרליה , ושאני חייב לבוא לראות אותו מופיע. לא היה לי אפילו את הכוח להתנגד ולהסביר, לכן נתתי לו לקחת אותי. מת שהיום כבר יעבור ואני אעוף משם. ואז אקרע לחתיכות.

דניאל והפיל, במופע באדינבורג 2012

המופע שלקחו אותי לראות היה של בחור קטן קומה בשם דניאל. וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את מה שאני מחפש . חופש.

 האיש הזה פשוט עשה מהכיכר מה שבא לו. ניגש לכל אחד איך שבא לו. עבד עם אנשים, חפצים, חיות , רוחות, גשמים, ועם כל מה שנפל עליו באותו הרגע. היתה לו ערימה של קשים לשתייה שהוא עבד איתם, וכדורי ג'אגלינג קופצים. אבל זה לא היו הקשים או הג'אגלינג (למרות שהוא היה מדהים איתם). אלה היו הסיפורים שהוא יצר בכל אינטראקציה. ואת זה לא יכולתי לקחת ממנו. זה היה שלו. אבל הסתכלתי עליו, ובתוכי התחילה להתבהר דרך. מקום להתחבר. מה לחשוב כשאני עובד. מה להרגיש. איך להיות. כל זה עלה בי בזמן שראיתי את דניאל מופיע. והשוק וההלם שהייתי בהם חצי שעה קודם, כשסגרתי את הבסטה על הופעות רחוב, ואולי על משחק בכלל, התהפכו. והתמלאתי בהתרגשות גדולה, ובציפייה לעבוד עם מה שאני מרגיש עכשיו. הרגשתי שמצאתי דלת. שאני מבין משהו ממש לעומק. ואפילו כשחשבתי שאולי שוב פעם אני טועה, הפעם ידעתי שמצאתי.

למחרת בבוקר חזרתי לרחוב. בהתחלה עוד ניסיתי לעשות את ההופעה שהיתה לי, פלוס התובנה החדשה, אבל כבר באמצע ההופעה עצרתי, הבנתי שזה לא זה. ואז פשוט עזבתי הכל – את התפאורה,המוסיקה, האופניים… לקחתי מטפחת, משרוקית וכובע, ויצאתי למסע של אימפרוביזציה שנמשך עד היום…

בשבע השנים הראשונות עבדתי רק ככה. בלי אביזרים, בלי מוסיקה. ובאיזשהו שלב גם המשרוקית ירדה וגם הכובע, ופשוט הופעתי בכל מקום. בכל פינה. מקומות גדולים, קטנים, מול בתי קפה, בכיכרות מול קהלים ענקיים, או מול חמישה אנשים בפינת רחוב. את הכל עשיתי בשיא ההתלהבות והאמונה. מכריח את עצמי להגיב לכל מצב, לכל אדם, בלי מילים, בלי תכנית. פשוט אינטראקציה טהורה.

כבר באותו היום הראשון ראיתי שצדקתי. באמת הבנתי משהו. משהו נפתח בי. אחרי שבוע כבר הרווחתי כסף כדי לחיות. [למזלי, כי גם מהבחינה הזו כבר הגעתי לסוף הדרך. כל החסכונות, הכל נגמר. ואם זה לא היה קורה, אז בכל מקרה הייתי חייב להפסיק עם ה"הובי" היקר הזה] אבל לא הכסף זה מה שמשנה בסיפור הזה. הרגשתי שנפתחה בתוכי דלת. פתאום בשביל ליצור מופע כבר לא הייתי צריך סיפור, סיבה, מסגרת, כי מצאתי דלת אל מעיין היצירה עצמו. עכשיו יכולתי להיות מול כל קהל בכל מקום במשחק. בתעופה! יכולתי להיות מול כל דבר. כל אדם. ובכל מקום! והרגשתי שאני צריך להגיע לכל המקומות האלו, ולעבוד בהם, ולנסות אותם,  להבין מה הם דורשים ממני ומוציאים ממני. ההרגשה היתה נפלאה. הרגשה שהולכת איתי עד היום.

שלא תבינו לא נכון. לא הפכתי מיד לאיזה כוכב ולא התחילו ישר להזמין אותי להופעות בחו"ל בלי סוף, אבל הצלחתי לגעת במשהו הזה שחיפשתי – חופש. בעגה המקצועית מכנים את זה – ליצן.

אני אוסיף שעד היום הופעה שלי יכולה להתחרבן לגמרי. מאז עד היום אני תמיד יכול להתרסק מול קהל. אבל זה כבר לא מטריד אותי. הכל חלק מהמסע אל תוך עצמי. אל החופש הזה.

אחרי שבע שנים התחלתי להכניס חומרים לעבודה שלי – חפצים, מוסיקה, קטעים יותר סגורים, כי הבנתי שגם שם אני צריך ללמוד.

אחרי עשר שנים, פתאום הסתכלתי וראיתי שהחלום שלי סוף סוף קורה. אני יכול לעבוד בכל מקום, בכל צורה, בלי מילים, עם מילים, בלי מוסיקה, עם מוסיקה, באימפרוביזציה מוחלטת או במופע בנוי וסגור מראש (תמיד עם מקום לאילתור) ואפילו יצרתי מופע ליצנות לאולמות סגורים שמוכרים כרטיסים.

עשר שנים לקח לי לסגור את המעגל הזה. ואז גם התחילו להגיע ההזמנות לפסטיבלים, ארוח בבתי מלון וארוחות גורמה בכל העולם כולו, והייתי מוכן ויכול לעשות את זה.

ואז שוב השתנו חיי. מצאתי את עצמי חוזר לארץ. מופיע פחות ברחוב, פחות נוסע לפסטיבלים. ליצן רפואי בבית חולים. מלמד. מביים. עושה דברים אחרים, אבל כולם נובעים מאותו מעיין.

הבנתי שמעבר ל"הישגים", תארים, מופעים, אני בעיקר שמח שאני עושה את מה שתמיד רציתי וקיוויתי לו, לא משנה באיזו צורה. לא הפכתי לסיפור הצלחה בעיני אף אחד. רק בעיני עצמי. עדיין לא מזמינים אותי לכל העולם, אבל כשבא לי אני דואג להגיע אליו, ורואה שאני יכול לעבוד בו , לשמוח ולשמח.

על המסע לעבר ההצלחה וההכרה ויתרתי לטובת משהו חזק יותר מבחינתי. משפחה. את המתנה שקיבלתי – החופש ליצור, לא איבדתי אפילו במעט. נהפוך הוא. כל מקום חדש רק מפתח את המתנה הזאת. אני מאמין שאם אני במקום שלי, עושה את מה שנועדתי לעשות, אז אני חי, ונהנה מהמתנה הזאת. השאר פחות חשוב. מה שיקרה עם מה שאני עושה, יוצר, לא קשור אלי. אם זה יצליח או לא מבחינת הכרה ותגובה – לא מעודד אותי להמשיך וגם לא גורם לי לעצור.

אני ליצן. אני יודע את זה. וזה מספיק לי.

ומי שמרגיש בתוכו את הבעבוע הזה וחושב לעצמו מה לעשות עם זה, יש לי רק להגיד: צאו לדרך !

אל תוותרו, אל תחשבו על התוצאה, על הרגע שיש מה להראות. פשוט לשחק. לשחק ולשחק. אם תהנו, ואם תשקעו לתוך העולם שלכם, תקבלו את המתנה בכל רגע ורגע בדרך הזו. תקבלו רגעים של חופש טהור בחיים. רגעים שגם בשבילם אני חי.

לפני כחמש שנים סיימתי את לימודי בסמינר הקיבוצים כמורה מוסמכת למחול, שם הכרתי את עומר דלומי – איש קרקס יקר וחרוץ, טייס בצה"ל, שלמד חינוך דמוקרטי. באותם ימים, כאשת קרקס אנרכיסטית משהו, שאוהבת נדודים ולא ממש רוצה לשבת במקום אחד, חשבתי לקנות אוטו קראוון. לעומר היה אחד כזה, שחשב למכור. ואולם כששאלתי אותו ענה לי "אבל לפני שאני מוכר, אני רוצה לצלם סרט על נדודים בארץ עם הקראוון. סרט שיעורר מפגש עם אנשי המקום". מיד התגלגל מתוכי קול, שנדמה שחיכה הרבה זמן לרגע הזה – "יאללה בוא נעשה סרט על קרקס נודד בישראל".

עומר ואני חרצנו במילים חזון משותף, שרק שנה לאחר מכן עתיד להתממש. הסכמנו שהחזון לא רק ראוי, אלא הינו צורך המציאות. בהיותנו אמנים ואנשי חינוך צעירים עם דחף לעורר שינוי תודעתי בארצנו זרועת הניגודים, שאפנו לגייס את עצמנו, את האמנות שלנו, את החיים ואת הקרקס ליצירת מפגש ושיח עם החברה היושבת בימים ההם בארץ ישראל על גווניה, צבעיה ושכבותיה. האמנו באמירה חברתית וכלל עולמית שצחוק הוא הנשק של השלום, שהומור היא השפה הבינלאומית של השלום ושאנחנו – ליצנים, רקדנים, מוסיקאים, משוררים, טרובאדורים, לוחמי אהבה. בקומוניקט הראשון ששלחנו לכל מיני קרנות כתבנו בין יתר מטרותינו – "יצירת גשרים לשיח חברתי לאומי המושתת על שמחה ושיתוף ללא מטרות רווח". עומר ואני הבנו שהרמת פרויקט כזה שווה יותר מכסף, שהגשרים החברתיים לאומיים בין היתר נמתחים עם פלסטין ושאנחנו רתומים למשימה;

חודש וחצי מאז נפלט אותו משפט לאוויר העולם (ולאזניו של עומר), סימנים קוסמיים, מפגשים עם אנשים וחוויית הייעוד הפנימי דרבנו אצלי לעבור משלב ההכרזה לשלב העשייה, הרמתי טלפון לעומר – "אנחנו רציניים אהה? זה על באמת".

שאפנו להפוך לקרקס. קרקס עם צוות קולנוע. והתחלנו לחשוב מי הם החולמים כמונו שיש להם את הכישורים ויהיו מוכנים להרתם למשימה. גם עומר וגם אני הכרנו את גבי. גבי ריינבו – ליצן, אמן, ותיק השבט (שבט הריינבו), לוחם צדק סביבתי וחברתי, נווד שחי באוטו קרוון שנים, קוראים לו גבריאל רענן והוא ג'ינג'י. גבי כבר עשה מסע דומה עם קרקס ריינבו לירדן. היה קל לגייס אותו, לא התלבט, התווסף והוסיף צלע חסרה למשולש.

ביחד עם גבי הודענו על ישיבת פסגה בקרב חברים מכל מיני תחומים. הגיע מעגל חזק של אנשים שחשב, הגה שיתף והחכים. בסופו של מפגש זה הצטרף אלינו יוגי. יוגי דקל –  אומן קרקס בעל אידיאולוגיות חברתיות, איש עשייה ועלם חמודות, שעבד בקולומביה עם נוער בסיכון דרך קרקס, והחליט לתפוס איתנו את הגל. למפגש ראשוני זה הגיעו גם יואב קליינמן ועידו גלס, אנשי קולנוע מקצועיים (עם מצלמת הוידאו…). הם החליטו שאנחנו מעניינים ורציניים מספיק כדי לזרום איתנו להרפתקה שאיש אינו יודע לאן תיקח ואם יהיה רווח בסופה. וכך נהינו לרביעיית חולמים עם צוות דוקומנטרי.

שנטם

גבי, עומר, יוגי ואני היינו צוות הוגה, מפיק, מבצע והיה חסר לנו במאי. מישהו שימיין עיקר מתפל וינצח עלינו כך שהרעיונות יושמעו במיטבן והתזמורת תנגן בהרמוניה. גבי הציע את שנטם. שנטם זוהר – ג'ינג'י יפה שיער, אומן ויוצר רב תחומי, עוסק במדיטציה, כותב, מוסיקאי, ריינבואיסט. נפגשנו איתו, נוצר הקליק והוגדר שהוא יהיה במאי המופע. שנטם שאל – אז מי הם בעלי הקרקס הזה? (קראנו לו אז קרקס האהבה, השלום, אהה-ואן) ענינו יחד – אנחנו, חמישתנו. כך נסגר הגרעין המחומש. עד מהרה נוכחתי לדעת שכאשר איבדתי אמון ונהייתי סקפטית, מספיק היה לי להסתכל על אחת הצלעות הנוספות במחומש כדי להתמלא שוב באמונה.

במשך החורף ניהלנו ישיבות קדחתניות מאירות ומופלאות, לעיתים גם לעיני העדשה של יואב ועידו. שאלנו – איך? מה? מי? למה? איפה? כמה? כתבנו קומוניקטים, אני מאמינים, סקיצות למופעים ואספנו פתגמים – "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז" (צ'רלי צ'פלין). חיפשנו לוגו, שם, ניסינו לגייס כספים מקרנות (לא הצלחנו), כל אחד התחיל להתכונן למסע (אני התחלתי עם חבר לבנות לעצמי אוטו קראוון) ויצרנו סרט פרומו ראשוני…

מחזון למעשה

ואז קבלנו הצעת עבודה מתאטרון עכו בשווי 20,000 ₪ איתם רכשנו דום קרקס (מבנה אלומיניום גאודיזי בגובה של 9 מטר המאפשר תליית טרפזים וחבלים ללוליינות באוויר). תאטרון עכו גם אימץ אותנו תחת מטרייתו כעמותה רשומה עבור המאמצים להשגת תרומות, (שכעת יכולות להזדכות גם ממס הכנסה). שוב הגשנו בקשות לתמיכה, ושוב – לא הצלחנו.

כשהגיע האביב ערכנו מסיבת התרמה עם מופעים קטנים. הזמנו גם אמנים מפלסטין-לייט (אבו דיס) להופיע אתנו. לאותו ארוע היה צורך בבירוקרטיית אישורים צבאיים. ולאחר שצלחנו זאת, המופע התקיים (וגם איפשר למוחמד המשורר מאבו דיס לראות את הים ליום אחד).

לקראת הקיץ, מצאנו שרוב חברינו הקרקסנים והמוסיקאים הישראלים נמצאים על גל החיים הכלכליים וקשה להם להתפנות פיזית ומנטלית לפרויקט אבסטרקטי שכזה, גם אם הם תומכים בו רוחנית. בנוסף הרגשנו שיש צורך בגורם מתווך… גשר בין פלסטין לישראל, "כוח רב-לאומי". רוח הנוודות שלנו החלה להתעורר, ושנטם גבי ואני החלטנו לנסוע לכינוס הקיץ הארופאי של הריינבו שהתקיים באותה שנה בבוסניה. קיווינו למצוא שם חברה מוכשרים מהעולם שיסכימו לבנות אתנו קרקס ולצאת למסע למען מטרה- שלום, שאין בה נכון לעכשיו תגמול כלכלי.

אוגוסט בעמק הררי קסום בבוסניה, עוד פיסת גן עדן שהריינבו יודע לגשש אל מחוץ לבבילון. שעת הפוד-סירקל, (מעגל האוכל) הוא גם הזמן להודיע הודעות. כשהקהל, מאות אנשים ישוב על האדמה מרוכז בפלאי צלחתו, הלכנו שלושתנו במעגל והכרזנו על "מעגל דיבור" בנושא קרקס בינלאומי נודד בישראל ופלסטין למען השלום. "דרושים שחקנים, רקדנים, ליצנים, קרקסנים, מוסיקאים, מעצבי תלבושות, תופרים, מתנדבים, טבחים" הכרזנו, וגבי הוסיף בכל פעם בסוף: "And a generous millionaire".

ב"מעגל דיבור" הראשון התאספה אלינו קבוצה של אנשים מיוחדים, ממגוון מקומות בעולם ובעלי כשורים מרובים. צעירים יותר וצעירים פחות, עם ניסיון כזה או אחר, רובם עם שפע זמן הווה לצבוע בו את החיים בחלומות רגעיים ספונטניים, ללא חשש מכמה מטבעות יש או אין בכיס.

המעגל הראשון התפתח במהלך השבוע שאחריו למפגשים של הכרות ואימפרוביזציות.

את אורלי הזמרת המוכשרת, שהיתה מאוחר יותר כוכבת התזמורת של הקרקס שלנו, פגשתי באחד הלילות באיזו מדורת ריינבו ששיחקו בה ב"כסא מלך". כשהיה תורי לשבת על כס המלכות ואורלי זימרה לפני עם גיטרה וחליל, שאלו אותי – מה תרצה המלכה? השבתי  – שאורלי תבוא לקרקס בישראל-פלסטין! והיא באה…

הזמן עבר ומפגש הריינבו הגיע לסיומו, הגיע הרגע להיפרד, ועלתה השאלה – אז מי בא? מי בא לפגוש אותנו בישראל בעוד שלושה שבועות? להתיישב חודש בטבע עם אוהל קרקס, ליצור מופע, לכתוב מוסיקה, לבנות תפאורה, לתפור תלבושות, לבשל ארוחות טעימות? חודש נוסף לנדוד בארץ ישראל לאורכה ולרחבה, להציג בה את המופע כמה שיותר, לפגוש את הקהל בסדנאות ובמחנה הנודד? הודענו לחברינו החולמים החדשים שהוצאות המחייה עלינו וכרטיס הטיסה עליהם. באותו לילה אחרון השתוללה בהר סערה, ברד וגשם זלעפות.

חזרנו לארץ נרגשים עם הבטחות של הרבה אנשים להתראות בקרוב, והיה עלינו להכין את הקרקע. למעשה, היה עלינו למצוא קרקע… לא היה לנו מושג היכן נתמקם לתקופת היצירה… שלחנו בקשה ליקום והבקשה נענתה בדמות שימי, שומר גן, ששמר על מטע פקאנים בעמק חפר והזמין אותנו לגור במטע לתקופת היצירה.

היה עלינו להקים את המקום, להתארגן על סירים, רשתות צל, מחצלות, תאורה ועוד אינסוף פרטים. אנשים טובים באו לעזרתנו. וכשתהינו מה יהיה אם יתחיל לרדת גשם, התגלגל לידינו המידע שחברת cotton בגדים אקולוגים, מחפשים דוגמנית קרקס לצילומי קולקציית החורף. סגרנו איתם יום צילומים תמורת בד קנבס של 10 על 10 שיכסה את כיפת הדום ותפירת תלבושות הקרקס.

ואז החלו להגיע האנשים… אם הייתי מתחילה לפרט ולספר על כל אחת ואחד שהגיעו, הכתבה הזו היתה מתארכת מעל ומעבר… לכן, רק אציין שהפמליה הייתה ערב רב, צבעוני, יפה ומעורר השראה. בהדרגה למדנו להכיר אחד את השני, והרכבנו את חתיכות הפאזל של החיה הזאת ששמה – קרקס דאחקה.

בכל זאת אספר קצת, כיוון שדאחקה היה קרקס מתוך היותו האנשים והיחסים שנרקמו ביניהם. אז היו את:

דניאלה, אמנית, מוסיקאית ופעילת שלום ירושלמית, הצטרפה בתור מפיקה בפועל. היא שיצרה את הקשר עם חאלד ממחנה הפליטים שועפט בירושלים, לוחם לשעבר, שניתב פעילותו מחדש בתור רכז נוער חברתי. חאלד הוא בעל מתנ"ס שמכשיר נערים ונערות מקומיים בתחומים מגוונים: מוסיקה ערבית, היפ הופ, קאפוארה ועוד. ביקשנו לצרף אמן פלשתיני לשורותינו. חאלד בחר את מוחמד. ליצן עם לב חם ופתוח. מוחמד הוא יתום מאב בשל פעילות צה"ל והוא עצמו פגוע גו בעקבות כדור ירי שספג יום בהיר אחד – "החייל חשב שאני מישהו אחר".

פערי התרבות הורגשו, מוחמד הגיע בחודש הרמאדן ואצלנו בנות שאוהבות להלך ללא חלק עליון… כשהופענו בשועפט חאלד הזמין אותנו לבית המרחץ שלו, שבימים רגילים הינו מקום לגברים בלבד. סוד היה אותו ערב במחנה שועפט, המקום סגור, הקרקס השתלט על הנרגילות והג'קוזי בחאפלה שלא תשכח

מרק ואליסיה, בריטי ואירית הגיעו להתנדב במטבח, אלא שגילו רצון וכישרונות משחקיים ועברו למתחם החזרות. אליסיה אף זכתה לזמן הבמה הארוך ביותר – מרגע זריחת הזרקור ועד לדעיכתו. היא בנתה  תלבושת מרהיבה והפכה להיות ל "עץ התפוזים", שברבות הימים הוחלט גם כשם המופע.

דברים גדולים שנולדו בקרקס הם אהבות וזיווגים. נינה, צרפתייה, בתו של לבנוני לשעבר (לא חובב ישראל) ועומרי, עלם ישראלי אהוב, הכירו בבוסניה. שניהם החליטו להצטרף לקרקס. נינה הייתה במופע הנסיכה, ועומרי היה (בנוסף לנגן הבס ומלחין בתזמורת) הצפרדע. בישראל נרקם ביניהם סיפור אהבה, בני 22 לערך היו ועד היום הם ביחד כזוג וכיוצרים. אנקדוטה שלעולם אצחק ממנה – בוקר אחד נינה התעוררה. הורידה את התחתונים שלה מחבל הכביסה, ונדהמה! היא רצה אלי והראתה לי – בתחתונים היתה צפרדע! זוג נוסף שנפגש בקרקס והיום הם נשואים באושר הם ג'רמי ושרה. ג'רמי מוסיקאי סקסופוניסט מוכשר מצרפת, הגיע לנצח על התזמורת, הלחין את המוסיקה למופע, לסרט הדוקומנטרי (וגם לדיסק שיצא ושהמשיך לטור על כנפי דאחקה הרבה אחרי שהתפרק הקרקס). שרה מלאכית ירושלמית, ליצנית, שבמופע עצמו לא השתתפה אבל הייתה אבן פינה בכל הארגון ויצירת הפעילויות הנלוות – סדנאות לקהילה, התנדבויות בבתי אבות, הוסטלים למוגבלים ועוד. גם שנטם וניצן הכירו בקרקס, התאהבו התחתנו וכיום יש להם בן – אגם.

אחרי חודש של הכרות, חיים וחזרות ערכנו מופע בכורה ומסיבה לחברים והופ יצאנו למסע. ראשיתו פסטיבל עכו, אח"כ טבריה, רמת הגולן, אופקים, חורה הבדואית, מצפה רמון, ירושלים, שועפט, עזריה, בית הכנסת העתיק בעין גדי, כמעט נכנסנו להופיע ביריחו שטח A, אבל החלטנו לא לקבל את הזמנתם שכן דרשו שלא נציין שישראלים משתתפים בקרקס. מופע הסיום ומעגל הסיום היו בת"א, סמינר הקיבוצים.. סגירות מעגלים.

בחורה, הכפר הבדואי היה קשה להופיע בשל ההתקהלות העיניין הרב שגילו בנו ילדי המקום, שמעולם לא זכו לביקור כזה. ארחו אותנו כמנהג הבדואים לשובע ואף חילקו לכל אחד מתנה- שרשרת תפילה מוסלמית. בירושלים התארחנו אצל איברהים, פעיל שלום ערבי ירושלמי ידוע, המתגורר בהר הזיתים, ביתו פתוח לכל אדם ומגיעים אליו מקצות תבל

בכל מקום היינו מקימים ומפרקים את הדום, עבודה משותפת של כולם, מרימים מטבח, וישנים כל אחד לבחירתו על פי הטופוגרפיה החדשה של המקום. היה לנו טבח מקצועי מטקסס, אבשלום התלווה אלינו כצלם סטילס ואריאל בא בתור המעסה של הקבוצה ונתן טיפולי שיאצו לכל מי שרצה. עשינו כייף לעצמינו ולאחרים וגם גילינו שלחיות בקבוצה יוצרת בשלום והרמוניה כל הזמן זה אתגר גדול. במעגל דיבור היינו משתפים, חולקים, פותרים. תרגלנו התבוננות  ושלום פנימי, כי השלום מתחיל בתוכי.

כך היה כתוב בפרוספקט המופע:

"הרפתקת תיאטרון מוזיקלית עם קרקס דאחקה" – בעולם חצוי לשניים על ידי עץ התפוזים, חיים משפחת מלוכה הזויה ושלישיית ליצנים קרועים. חיי השגרה רצופים בהתנגשויות מצחיקות בין הצדדים. המאבק על פרי עץ התפוזים מוביל לבסוף למלחמה שבה נפגעים תושבי העולם כולו. הנסיכה הלומת המלחמה פוגשת בזוג מכשפים הרוקחים עבורה את המפתח לאמת. לאט, לאט, מתפשט המפתח המסתורי בין הדמויות ומוביל לקירוב לבבות וליצירת עולם אחד, קרקסי וקסום.

شجرة البرتقال

مغامرة مسرحية موسيقية مع سرك ضحكة

في عالم تقسمه شجرة البرتقال، تعيش عائلة مالكة مفقوعة وثلاثة مهرجين مضاريب. الحياة اليومية بهذا العالم مليئة باصطدامات مضحكة بين الجهتين. صراعهم حول ثمار شجرة البرتقال يؤدي بنهاية المطاف إلى حرب تؤذي سكان العالم سواء. في أحد الأيام، تلتقي الأميرة المصعوقة من الحرب بمشعوذين اللذين يستحضران لها المفتاح للحقيقة. رويدا رويدا ينتشر المفتاح الغامض بين كافة الشخصيات، مما يقرب القلوب ويكون واقع متحد وساحر."

מעבר לחיים בקבוצת קרקס נודד, זימן לנו המסע המון מפגשים עם אנשים על הדרך, למשל: יום אחד הופענו בגבעת אולגה, ליד הטכנודע. אנשים נערמו שם בכמויות, ילדים ניתלו על ברזלים, קהל עצום. בערב אחרי המופע עלינו לראות את הכוכבים בטלסקופ. ושם פגשתי את מיכל. מיכל התפלאה ונפעמה לראות שיש קרקס ליד הטכנודע (היא מלמדת שם קריקטורה). את המופע היא לא ראתה אבל סיפרה לי שהיא עצמה גם מעצבת תלבושות, עשתה תואר שני בתיאטרון, ביימה הצגות פרינג' בצ'כיה והוסיפה – "תגידי אולי את רוצה איזה מקלחת חמה? אני גרה פה ליד. ודרך אגב, אם צריך עזרה בתלבושות יש לי מכונת תפירה בבית". האמת שבדיוק הכתר שהכנתי לתלבושת שלי החל להתרפס על העיניים… "וואי יש לי בבית כתר לתת לך, אחלה כתר!" כך הגעתי לחדרה. מיכל השקתה אותי מרק וניגשה למכונת התפירה. הבית היה מלא בדים, בובות, חפצים מיוחדים ושמלה ארוכה הזויה עשויה כולה חזיות. לפתע הביאה כובע, חשבה יכול להתאים לדמות המכשפה שבמופע. והופ, נרקמה לה ידידות. מיכל הראתה רצון להצטרף לקרקס – היא לא יכולה כל הזמן… היא מלמדת אבל פה ושם יכולה לקפוץ עם האוטו, לשפצר ולטפח את הצד האסטטי של הדמויות… אם אפשר להחזיר לה דלק… לי זה היה נראה ממש מתאים, והבטחתי לדבר עם השאר ולבדוק.

במשך מעל לחודש נדדנו והופענו. אינספור מפגשים עם אנשים בכל רחבי הארץ. לפני כל מופע היה לנו מעגל שבו החזקנו כולנו ידיים ושרנו אום.  אח"כ על פי ניצוחו של שנטם התכוננו ביחד למחיאת הכף. פעולה שמציינת שמעכשיו שקט. מעכשיו אנחנו שלך- במה, שלכם- קהל.

בדרך פלא הצליח הקרקס לממן את עצמו. אוכל ל 20 אנשים, דלק, ציוד ועוד המון הוצאות. ההכנסות היו בעיקר מתרומות לכובע בסוף המופעים. אחד ממעשי הקסם של הקרקס קרה במעגל סיום בו הוחלט לתת למוחמד כסף כדי לנסוע לבקר את אמא שלו שגרה בירדן. הכסף שנותר חולק בין כל המשתתפים – 600 שח לכל אחד. רובינו בחרנו להוציא אותו על חופשה משותפת בסיני.

כשהמסע הגיע לסופו ופקד על כל אחד מאתנו לצאת לחיים חדשים, לא חסרו דמעות ויבובים, בחרנו לסיים באותה מחיאת כף.

אני מרגישה שמחיאת הכף בהקשר לכתבה הזאת קרבה.

נדרשה לי מידה מסויימת של קיצוניות, שגעון, הרבה אמונה שאפשר לשנות וכוח רצון כדי לממש את החלק שלי בפרוייקט הזה. גייסנו את האומנות כדי לחצות גבולות תודעתיים, חברתיים, מדיניים. ראינו שאפשר לעשות את זה. האומנות מקרבת לבבות ומאחדת איפה שהפוליטיקה מגודרת. צריך לעשות עוד מזה. זה עושה את השינוי בלי לתכנן אותו או לקוות לו.

עצה אחרונה לחיים – כדאי לעשות דאחקות וצחוקים, זה בריא…

תודה לכל אלה שהשתתפו וארחו אותנו.

זהו, נשימה עמוקה ו… קלאפ

הנה חלק מהסרט שנוצר על המסע המופלא של הקרקס – את הסרט המלא נעלה בימים הקרובים.

חומרים נוספים לקריאה:

 http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/796/939.html

האגדה מספרת שבילדותי טיפסתי וביליתי שעות רבות על עצים ועצמים גבוהים אחרים.  זה נפסק כשהתחלתי את קריירת ההתעמלות [בגיל 8] שניתבה את ההיפר אקטיביות ונטיה לסיכונים לא מחושבים לכיוון הספורט התחרותי [רומן שנמשך כ 20 שנה].

שנת 2012, השעה 7 בערב בלאס ווגאס, הבמה העגולה במופע "לה רב" ("החלום" בצרפתית) שקועה בתוך המים בהמתנה לפתיחת המופע. ההופעה מתחילה ועץ עשוי ברזל בגובה 6 מטר עולה מן המים כשהוא מסתובב על צירו, ובמשך כמה דקות אני וקבוצה של 9 אקרובטים קרחים מטפסים, קופצים, וכמובן עומדים הפוך על הענפים במגוון פוזיציות ובגבהים שונים. אחרי הפסקה של עשרים שנה, חזרתי לטפס על עצים.

עברו 6 שנים מאז הגעתי ללאס-ווגאס כדי להופיע ב "לה רב", מופע המים של הבימאי פרנקו דרגונה, ועצם המחשבה על כך, ואולי הכתיבה (תודה מיכאל) מעלה אצלי כל מיני תהיות קיומיות כמו עד מתי? מה אחרי? איפה? למה? והאם אני אמשיך ללבוש טייטס באופן יום יומי גם בעשור החמישי של חיי…

״משבר גיל השלושים״ שלי היה בסביבות גיל 28.  אחרי קריירה ארוכה של התעמלות קרקע ומכשירים בה התחרתי מגיל צעיר מסביב לעולם במגוון תחרויות (אליפויות- ישראל, אירופה ועולם, ובליגת המכללות בארה״ב) החלטתי על פרישה ומצאתי את עצמי די אבוד ומדוכדך.  אחרי ניסיון די כושל בשלוש חברות הייטק בתור איש שיווק של מוצרים שלא ממש הבנתי, (וחוץ מזה שנראיתי מצחיק בחולצת פולו) נפלטתי למזלי מהמערכת וכמתבקש נסעתי להודו לתקופה של 7 חדשים. (היה נחמד).  ולמרות שלא חזרתי עם ״תשובות״, החלטתי לחזור להתעסק במה שאני מכיר.

התחלתי ללמד אקרובטיקה וללמוד אומנויות קרקס, תנועה ומשחק בביה״ס של קרקס פלורנטין, ולהופיע בכל מיני אירועים והופעות בתור אקרובט ודמות שטח.  במשך השנתיים הבאות לימדתי אקרובטיקה בהדר יוסף, בחולון, סימסטר אחד בתיאטרון הגוף, והצטרפתי לבית הספר סנדסיאל בתור מורה ותלמיד.  פתאום מצאתי את עצמי נשאב בחזרה לעולם ההתעמלות אבל הפעם בתור פרפורמר ולא בתור ספורטאי.  בשלב מסויים הבנתי שהיתרון שלי הוא הרקע שלי כמתעמל ואקרובט ולוא דווקא היכולות שלי כרקדן או שחקן, וכמתבקש התחלתי להתעניין באודישנים של סירק דו סוליי, שפרסמו בעמוד הקאסטינג שלהם שהם מחפשים מתעמלים לשעבר בתור ״ג׳נרנליסטים״.  מפה לשם הכנתי וידאו דמו כדי לשלוח לחברים ממונטריאל… בזמן הצילומים מצאתי את עצמי מבצע אלמנטים שביצעתי שנים קודם לכן, בשלהי הקריירה, והרעיון של להצטרף (לברוח) לקרקס בתחילת שנות השלושים לחיי הפך להיות ממשי אם כי לא כל כך מוחשי בשלב זה.

אחרי שקיבלו את הוידאו בסירק הוזמנתי לאודישן בלונדון.  בדיעבד התברר לי שהאודישן היה ספציפי למופע הביטלס "Love" שבלאס ווגאס.  האודישן הלך טוב עד שהגעתי לשלב האחרון בו היינו צריכים ללמוד כוראוגרפיה מאחת ההופעות של סירק (אני חושב מסלטימבנקו) ופשוט קפאתי מול המצלמה.  במשך תקופה ארוכה אחר כך הייתי בקשר עם הקאסטינג ואמרו לי שאני ״בראש הרשימה״ וכאלה… אבל מאחר וההופעה הספציפית הזו היתה יותר ״ריקודית״, זה פשוט לא קרה.

במשך השנה שלאחר מכן קרו כמה דברים בו זמנית.  המשכתי ללמוד בסנדסיאל, הופעתי במסגרת האופרה הישראלית באופרה "פאליאצ׳י" (בתור אקרובט עם חבורה מופלאה של ג׳גלרים וליצנים מישראל), למדתי טרמפולינה אצל בוריס, עבדתי על קצב עם חבר ממיומנה, התחלתי ללמוד באופן רציני אקיליבר (עמידות ידיים), וקיבלתי ציון מחורבן (פעמיים) בפסיכומטרי, שלמזלי לא הביא אותי ללימודי הפיזיותרפיה שעניינו אותי באותה תקופה.

מתישהו בקיץ של 2004 קיבלתי אימייל מאחד מחברי לנבחרת באוניברסיטת אילינויס (בה למדתי על מלגת ספורט בשנים 94-98), ש"דרגונה" מחפשים אמני קרקס ואקרובטים למופע המים "לה רב" שנפתח בווגאס כמה חדשים קודם לכן.  מי זה בכלל הפרנקו דרגונה הזה? תהיתי.  אחרי בדיקה קצרה גיליתי שהוא היה ״בימאי הבית״ של סירק דה סוליי במשך שנים ויצר את ההופעות – אלגריה, סלטימבנקו, קידאם, מיסטייר, "O" (בה מככב כיום ארז קפלן, חבר טוב וגם כן מתעמל לשעבר). שלחתי את הדמו שלי אליהם וגם הפעם הוזמנתי לאודישן. כיוון שזה מופע מים, התחלתי להתאמן גם בשחייה כדי שלא יהיו הפתעות בבריכה.  בתקופה שלפני האודישן נסעתי לצרפת כדי להתמקצע באקיליבר עם קלוד ויקטוריה (מורה אגדי לעמידות ידיים).   בשלב זה כבר ראיתי את עצמי מתפתח בכיוון של אקיליבריסט, ובאודישן שהיה בנובמבר יכולתי להראות שאני מתעמל שגם יודע לעמוד על יד אחת.  האודישן עצמו היה בברצלונה, על ״ההר האולימפי״ (בו היתה האולימפיאדה), דבר שכשלעצמו הוסיף למעמד המרגש.  האודישן הפעם היה הרבה יותר מאתגר מבחינה פיזית אבל פשוט יותר מבחינה תנועתית.  קיבלתי את הציון המקסימאלי בכל המבחנים, ולמחרת הוזמנתי עם עוד 6 אקרובטים מתוך 40 שהתחילו, למבחן השחייה שגם אותו עברתי בהצלחה.

כשבוע לאחר מכן, בסוף יום לימודים בסנדסיאל,הלכתי לי ברחוב שינקין, וקיבלתי טלפון מארה״ב בו בישרו לי שמציעים לי חוזה במופע "לה רב".  כמובן שצעקתי יייששש!!!   וטילפנתי אל המשפחה והחברים הקרובים שליוו אותי בשנים האחרונות שלי בארץ במסגרת הגשמת החלום, או הרעיון, של לפתוח בקריירה של אומן קרקס.

שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בווגאס מתחיל פרק חדש בחיי.

"לה רב"

התקופה הראשונה ב"לה רב" לא היתה פשוטה, מאחר והייתי מהראשונים שהצטרפו אל הלהקה אחרי ״הקריאיישן״ – תקופת היצירה. לא היה פשוט להשתלב בקבוצה מגובשת של אמנים מכל העולם שכבר עבדו ביחד קרוב לשנתיים. תהליך היצירה של ההופעה נמשך קרוב לשנה כאשר חלקו הראשון נעשה בבלגיה, וחלקו השני בלאס ווגאס.  האמנים (שרובם הגיעו מרקע תחרותי ולא קרקסי) עברו תהליך אינטנסיבי וטרנספורמטיבי שכלל תנועה, משחק, מחול, קצב, שחייה וצלילה, וכמובן מחקר של אלמנטים אקרובטיים שונים.  מי שלמעשה יצר עם האמנים את הנמברים היה הכוראוגרף של ההופעה, בחור איטלקי בשם ג׳וליאני פפרני, ופרנקו דרגונה התעסק יותר בצד הקונספטואלי של ההופעה ופחות באופן ישיר עם האמנים והנמברים.

כבר בשלבים הראשונים נוצרו ״קבוצות״.  השתיים העקריות:  אלו שיכולים ״לזוז״ טוב, ואלו שיתמקדו יותר באקרובטיקה.  משיחות עם אישתי (שהייתה במופע מתקופת הקריאיישן) ואמנים אחרים, הבנתי שלאורך כל הדרך היתה תחרות (לא באופן רשמי) על השתייכות לנמברים השונים.  כשהגעתי אל "לה רב" המופע כבר רץ קרוב לשנה והיתה חלוקה מאוד ברורה בין האמנים, אלו שהוכשרו והופיעו במספר גדול של נמברים, ואלו שהתאימו ל 3-4 נמברים בלבד. בתקופה הראשונה הוכשרתי לנמברים ״הפשוטים״ יותר, שאפשרו לצוות לקבל עלי תמונה כללית כפרפורמר, רעיון כללי לגבי הפוטנציאל שלי, לראות איך אני עובד ביחד עם אמנים אחרים, וכך להחליט לאיזה עוד נמברים אני מתאים. האתגר הגדול מבחינתי היה ההשתלבות בנמברים התנועתיים (ומי שמכיר אותי, ברישניקוב אני לא…), מאחר וכל רגע וקטע במופע מבוצע לפי ספירות, היה לי ברור שזה יקח לי קצת יותר זמן.  זה לא כ״כ עזר לרושם הראשוני על צוות ״הארטיסטיק״ אבל זה הסתדר בסופו של דבר, וכעבור שנה כבר הייתי במספר לא מועט של נמברים, כשכיום אני מוכשר להופיע בכשמונה נמברים, שבשניים מהם אני גם מבצע קטע סולו (על ה״עץ״ ועל ״עמוד סיני״ תלוי).

מעט מוזר לכתוב ולסכם בכמה עמודים תקופה של שש שנים, וקרוב ל-2000 הופעות, אז פשוט אכתוב על מספר נושאים שחשבתי שיעניינו אתכם בהקשר לעבודה ב"לה רב", ובאופן כללי במופע גדול בלאס ווגאס. כיוון שהמציאות בההופעות השונות של סירק דה סוליי ו"לה רב" דומה מאוד.

מופע מים – ״מתחת לקלעים״

הדבר הראשון שעושים כשמגיעים ל"לה רב" זה מעין קורס צלילה מזורז, ורק אז אפשר להתחיל את האימונים על הבמה.  מאחר והבמה היא למעשה בריכה ענקית, ואנחנו מתחילים ומסיימים חלק מהנמברים במים, הפרפורמרים חייבים להרגיש נוח במים.  ישנן שלוש מנהרות דרכן אנחנו נכנסים ויוצאים מן הבמה, כשכל כמה מטרים ישנם ווסתים שתלויים בדרך, ומספקים לנו אוויר לפי הצורך.  לאורך כל ההופעה ישנם כ 12 צוללנים שנמצאים מתחת למים ותפקידם לדאוג לשלומנו, וכמו כן הם אחראים על מגוון של משימות טכניות שעליהם לבצע במהלך ההופעה.  דוגמה טובה לשיתוף הפעולה בין האקרובטים והצוללנים היא סוף נמבר בשם ״רדמן״, נמבר ריקודי ואקרובטי, שבסופו אנחנו מתברגים אל המים בעיניים עצומות, מושיטים את הידיים לצדדים ופשוט מחכים לווסט (ולאוויר) אותו נותן לנו הצוללן שצוות אלינו באותו יום. הצוללן סוחב אותנו דרך המנהרה החשוכה אל מאחורי הקלעים, ומשם אנחנו ממשיכים אל חילוף תלבושות ולנמבר הבא. לא צריכים להיות שחיין מעולה כדי להיות פרפורמר בלה רב אבל מומלץ להרגיש מאד בנוח במים.

״רד מן"

ללא ספק האתגר, וההישג הגדול ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב".  כפי שהזכרתי קודם לכן האלמנט הריקודי הוא לא הצד החזק שלי.  עם סלטות, עמידות ידיים, אקרובטיקה, אני מרגיש בבית, אבל לרקוד זה כבר סיפור אחר. בנמבר הספציפי הזה אנחנו שישה פרפורמרים על הבמה העגולה (בחצאית אדומה, וללא חולצה) מבצעים נמבר של ריקוד אקרובטי, מהיר יחסית, עם ״אטיטוד״ מצ׳ואיסטי משהו… כך שמעבר לדיוק התנועתי ולסנכרון עם עוד 5 אמנים על הבמה, נדרשת גם עבודת משחק.  במשך תקופה ארוכה לא התבקשתי ללמוד את הנמבר (כנראה שלא ראו אותי משתלב) והחלטתי ללמוד את הנמבר לבד בעזרת חבר מההופעה, ווידאו של הנמבר. כחודש לאחר מכן פשוט הופעתי לחזרה (עם חצאית) וביקשתי להצטרף. הם ראו ״כי טוב״  וכשבוע לאחר מכן הוזמנתי לחזרה אישית עם אחד הקפטנים של הנמבר, ופירקנו את הנמבר לגורמים (שמיניות) ומשם המשכתי באינטגרציה שהסתיימה בהרצה של הנמבר על הבמה, וחזרה גנרלית בתנאי הופעה עם כל האמנים שמשתתפים באותו ערב. ההופעה הראשונה בנמבר היתה חוויה שהיתה קרובה בעוצמתה לזו שחוויתי בתור ספורטאי בתחרויות גדולות, וללא ספק זכורה בעיניי כרגע המשמעותי ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב", ובכלל.

כמות

אנחנו מופיעים 10 הופעות בשבוע, 40 בחודש, בסביבות 470 בשנה. זהו סטנדרט של כל הופעות הקירקס הגדולות בלאס ווגאס. מופיעים פעמיים בערב (ב-7, וב 9:30), חמישה ימים בשבוע,  וסוף השבוע שלנו הוא ברביעי וחמישי, בהם ההופעה סגורה.  לפי החוזה יכולים לקרוא לנו ל 12 שעות בשבוע של חזרות/אימונים בשעות אחר הצהריים, אבל בדרך כלל המספר נמוך בהרבה.
ביום עבודה רגיל אני מגיע לעבודה בשעה 5, ומנצל את השעתיים הבאות עד תחילת ההופעה הראשונה לחימום, אימונים, חזרות, עמידות ידיים, כושר כללי, ואיפור.  את הזמן שבין ההופעות, בין 8:20 ל 9:30 אני מנצל בדרך כלל לעבודה על עמידות הידיים (טכנית ויצירתית) שהיא ההתמחות שלי כאומן קרקס מעבר למה שאני עושה בהופעה.
כל עוד אנחנו מבצעים את המתבקש מאיתנו על הבמה אנחנו לא מחוייבים להתאמן, וכל אמן מנהל את הזמן שלו כראות עיניו.  עומדים לרשותנו מאמן כושר אישי, מדריכות פילאטיס, ופיזיוטרפיה, איתם אנחנו עובדים כשאנחנו פצועים, או אם אנחנו רוצים ״להתחזק״. כל זה הכרחי לעבודה הפיזית הכרוכה במופע כמו "לה רב". פעמיים בשנה אנחנו מחוייבים לעבור מבחן כושר ושחייה בדומה לזה שבאודישן, כדי להמשיך ולהופיע.

ג׳נרליסטים

הקונספט של ג׳נרליסטים קיים בהופעות אשר יש בהן נמברים שהם לא קרקסיים קלאסיים.  לכל הג'נרליסטים יש לפחות רמה בסיסית באקרובטיקה (רגילה ואווירית), וכל אחד מהאמנים משתתף בנמברים אליהם הוא מתאים. ההתאמה היא מבחינת המראה, היכולת הפיזית, רמת האקרובטיקה, הריקוד ומיומנות קרקס מיוחדת אם קיימת (כמו עמידות ידיים במקרה שלי). ב"לה רב", כל הג׳נרליסטים מחוייבים לעשות מינימום של שלושה ולא יותר מארבעה נמברים מרכזיים בכל הופעה (בדרך כלל זה ארבעה ובנוסף לעשות "cues", שהן כניסות אל הבמה ללא אקרובטיקה או מאמץ פיזי רציני).  אנחנו בדרך כלל מוכשרים לעשות מספר רב יותר של נמברים, דבר שמאפשר לנו גיוון בהופעה (470 הופעות בשנה…), ומאפשר למנהלי הבמה להזיז אמנים בין נמברים כשמישהו נפצע, חולה, או מוגבל באופן זמני מנמבר מסויים.

פציעות

רוב הפציעות (ויש די הרבה) קשורות לעומס המצטבר, ולוא דווקא מנפילות או תאונות (אבל יש גם כאלה)  לדוגמה, מאז שנפתחה ההופעה היו בסביבות 35 ניתוחי כתף, 7 ניתוחי גב, ועוד מגוון רב של פציעות כמו נקעים, ברוטראומה (אוזניים), חתכים, פציעות עיניים, ועוד… אני באופן אישי משתלב יפה מאד בסטיסטיקה…עברתי ניתוח בגב בשנה השלישית שלי (בלט בגב התחתון), וניתוח בכתף ימין לפני כ 8 חדשים.  בריא זה לא… אבל מחלקת הפיזיו שלנו מצויינת ורוב הפרפורמרים חוזרים להופיע באופן מלא.  באופן כללי אנחנו מחוייבים לחזור ולבצע כל מה שעשינו לפני הפציעה כדי להמשיך ולהופיע.

מחלקת הפיזיו (Health services)

מורכבת מארבעה Athletic trainers שהם מעין פיזיוטרפיסטים שמתמחים בספורט. חדר הפיזיו, שצמוד לאולם האימונים שמאחורי הקלעים, תמיד מלא באמנים שבאים לשיקום מניתוחים ופציעות, מסאז׳, וכולי.  חשוב להבין שהמטרה העיקרית של המחלקה היא להחזיר את האמנים להופעה, וכמה שיותר מהר. מצד אחד יש לנו ליווי צמוד של אנשי מקצוע בכל פעם שאנחנו מגיעים לעבודה, ומצד שני לפעמים אין את אותה איכות טיפול שמקבלים כשהולכים לטיפול באופן פרטי. אבל כמו שהזכרתי קודם לכן חזרתי להופיע באופן מלא אחרי ניתוח גב וכתף, כך שלי אישית אין על מה להתלונן. בהתחשב בכמות הפציעות, וטיפול בקרוב ל 90 אמנים, המחלקה עובדת באופן יוצא מן הכלל.

גיל

הממוצע אצלנו הוא בסביבות 27, כשאני כרגע זקן האקרובטים בגיל 39.  אני לא בטוח מה זה אומר, אבל בינתיים אני טומן את הראש בחול וממשיך הלאה בשמחה (ובגוף דואב).  עד איזה גיל אפשר לעשות את זה?  אין  לי תשובה.  זה תלוי בסופו של דבר מה אתה עושה בהופעה, איך אתה שומר על עצמך (תזונה, כושר, שינה) ,וכמובן יש את ההיבט הכלכלי (שגורם להרבה אקרובטים להישאר מעבר לזמן שתיכננו), ואם הצלחת למצוא אלטרנטיבות מקצועיות…

כסף

אני לא אדבר במספרים, אבל בו נאמר ככה, שוטף 30/60/90 זה משהו שלא שמעתי כבר כמה שנים. אנחנו משתכרים לפי הופעה ומקבלים העברה בנקאית של המשכורת פעם בשבועיים. יש לנו ביטוח שיניים, עיניים, וכללי, וכמובן ביטוח פציעות/תאונות עבודה. יש לנו אפילו תכנית פנסיה… החיים מאד נוחים, ואם לא עושים שטויות (ויש כאלה שעושים) אפשר לחיות ברמת חיים די גבוהה, ולחסוך.

״כלוב הזהב״

אחת הבעיות עם הופעות בווגאס היא שפשוט קשה לעזוב… ואחרי כמה שנים בהופעה נהיה די נוח (אני לא מדבר פיזית כי לכולם כואב הגוף). הצד הכלכלי משחק תפקיד, וכמו כן החשש מלאבד איכות ורמת חיים כשעוזבים, והדבר נהיה עוד יותר מורכב כאשר משפחה נכנסת למשוואה… (אנחנו משפחה של 4).  אז אם לא רע כל כך, למה בכלל לעזוב? הדבר הקשה מבחינתי, הוא הקושי להתפתח מבחינה אישית כאומן קרקס.  המחויבות הראשונה שלנו היא קודם כל להופעה (גם על פי חוזה העבודה) ולכן יש לוודא שכל פעילות (אישית או מקצועית) מחוץ להופעה לא תיפגע ביכולת לבצע את הנדרש על הבמה כל ערב. כשאני מדבר על פעילות נוספת אני מתכוון להופעות במקומות אחרים, סדנאות שהייתי שמח ללכת אליהן (אם היה לי זמן), וכל פעילות אחרת שתסכן את הבריאות שלי, או תפגע באיכות ההופעה שלי ב"לה-רב". זה יוצר (לפחות אצלי) מין מילכוד.  מצד אחד יש לי עבודה מדהימה שמאפשרת לי לחיות כאקרובט / אומן קרקס באחת מההופעות הגדולות בעולם וללא דאגה כלכלית, ומצד שני, אני לא יכול להתפתח ולהשקיע בעתיד שלי כמו שהייתי רוצה. וזה יקרה בסופו של דבר, לכשאעזוב את ההופעה.

חברה

מאחר וישנם 90 פרפורמרים, ועוד מספר דומה של אנשים מאחורי הקלעים (20 צוללנים, 12 ריגרים  8 אנשי אוטומציה, 12 תאורנים, 30  אנשי מחלקת תלבושות, 5 מנהלי במה, 4 מאמנים, 10 נגרים), נוצרות קבוצות קטנות של חברים איתם יש קשר מחוץ לעבודה. כולם גרים בלאס ווגאס. הדינמיקה בין האמנים במופע טובה, וטוב שכך מפני שעל הבמה אנחנו תלויים אחד בשני (גם פיזית) ויש חשיבות גדולה לעבודת צוות ואנרגיה טובה בין האמנים.  כמובן שלפעמים יש בעיות, ובדרך כלל זה נפתר בינינו, ואם לא אז במקרים יוצאי דופן יש התערבות של ההנהלה.

משפחה

יש 7 זוגות בין חברי הלהקה, ולכולם יש ילדים (או בדרך), ועוד כ 3 פרפורמרים עם ילדים.  את אישתי ארל, שחיינית צורנית ואריאליסטית מצרפת, הכרתי בהופעה ויש לנו שתי בנות יעל (בת שלוש) ורומי (בת שמונה חדשים). האמת שנוח לגדל כאן ילדים (לפחות בשנים הראשונות) מאחר ואנחנו יכולים לבלות עם הילדים כל יום עד ארבע אחה״צ. כשאנחנו יוצאים לעבודה הבייביסיטר נשארת עם הבנות מ 4 וחצי עד 11 וחצי.  בזמן תקופת ההריון הנשים מקבלות בסביבות 70% מהמשכורת, ואז חוזרות לעבודה בערך כשלושה חדשים אחרי הלידה עם ליווי צמוד של מאמן כושר ומחלקת הפיזיו.

גליונות הערכה – evaluations

״ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון״… אז ככה, אתה נכנס לחדר הישיבות, ומסביב יושבים כל המנהלים של הלהקה. נותנים לך את גיליון ההערכה שמחולק לכמה קטגוריות:  טכני, אומנותי, מקצועיות, כשכל אחד מהנושאים מחולק לכמה נושאים ספציפיים.  בכל קטגוריה אנחנו מקבלים ציון: מעבר לציפיות = 3, עונה על הציפיות = 2, מתחת לציפיות = 1, בסוף העמוד ישנו שקלול. מתחת ל 2 – יש סבירות שלא יתנו לך חוזה בשנה הבאה, מעל 2.5 בונוס, מעל 2.8 בונוס גדול יותר (ואולי אמא שלי תתלה את התעודה על המקרר)

״בעל המאה״

סטיב ווין (ווינשטיין לשעבר), בודהיסט, טבעוני, מליארדר, וקצר רואי, הוא הבוס שלי. הוא שינה את ווגאס כאשר הביא לכאן את סירק דה סוליי לפני 15 שנה עם המופע "מיסטייר". הוא הביא אותו אל המלון Treasure Island, ואחר כך  הביא אל מלון נוסף שהיה בבעלותו את המופע הנמכר ביותר של סירק דה סוליי – מופע בשם ״O״, שתי הפקות אלו היו בבימויו של פרנקו דרגונה כשעוד היה חלק מסירק דו סוליי.  כשסטיב ויין בנה את מלון Wynn, הוא החליט שבמקום להביא עוד מופע של סירק דה סוליי, הוא פשוט ייצור מופע משל עצמו, והחליט לשתף פעולה עם פרנקו דרגונה שבדיוק הקים חברת הפקות עצמאית בשם "דרגונה". הוא השקיע בסביבות 200 מיליון דולר (סטנדרט להופעות הקירקס הקבועות בווגאס). אחרי שנתיים של תקופת יצירה בבלגיה ואחר כך במלון שנבנה במיוחד סביב המופע בווגאס, עלה המופע. אבל מהרגע שהמופע נפתח, פרנקו וסטיב לא הסתדרו (בלשון המעטה). המצב היה כל כך רע עד שהמופע כמעט נסגר.  בסופו של דבר פרנקו אמנם נשאר היוצר של ההופעה (על הנייר) אבל המחליט בעניינים אומנותיים הפך להיות סטיב, אשר ביצע שינויים רבים בהופעה. באופן אישי אני מעדיף את ההופעה בגלגולה הראשון, כשהגעתי.  ההופעה היתה אפלה יותר, סוריאליסטית ומופשטת. במקום להמשיך ולשפר מה שהיה, סטיב ווין החליט לשנות כיוון, להשקיע עוד כסף, ולהפוך את ההופעה ל״ידידותית״ ו"מרשימה״ יותר. המופע בגילגולו החדש עדיין מצויין, ומתחרה בהצלחה בכל ששת ההופעות של סירק דה סוליי בווגאס. דבר נוסף שיש לציין, בסופו של דבר תפקיד ההופעות בווגאס הוא להביא אנשים לקזינו כדי להמר, ללון, לאכול במסעדות וכולי. מאחר וסטיב הוא הבעלים של המלון והמופע, הוא המחליט, ובתור פרפורמרים אנחנו פשוט מבצעים את מה שמוטל עלינו… IT'S SHOW BUSINESS …

במבט לאחור, וגם כעת באמצע השנה השישית שלי בהופעה, אני לא יכול לדמיין לעצמי עבודה טובה יותר (לי אישית), ומקום שיתאים לכישורי כמו "לה רב".  מצד שני אני לא יכול לומר שהמופע הזה, או המופעים של סירק דה סוליי הם פסגת עולם הקרקס. מה עדיף? מופע גדול (בסגנון סירק דה סוליי) או מופע אינטימי יותר כמו "סירק אלואז", או להקת "שבע אצבעות היד" ואחרים? אין לי תשובה, בסופו של דבר זו שאלה של טעם אישי, ולדעתי, כל אומן קרקס צריך למצוא את המקום המתאים ביותר לקישוריו, לרקע ממנו הגיע, ולהעדפותיו האומנותיות.
כמו שהזכרתי קודם, לפעמים אני מרגיש שאני קצת טומן את הראש באדמה ולא חושב ומתכנן מספיק את הצעד הבא ״ביום שאחרי״, אבל אני מאמין שאותה נאיביות שהביאה אותי אל קריירת הקרקס המדהימה הזו בשנות השלושים של חיי, תוביל אותי לשלב הבא בקריירה בשנות הארבעים המדשדשות בפתח. נראה…