קרקס ישראלי

כשפנו אלי מאתר הקרקס הישראלי וביקשו ממני לכתוב משהו על חווית הקרקס שלי הרגשתי ממש מוזר. קשה לי עדיין לקבל את העובדה שאני אמן מופיע שעובד ומתפרנס מקרקס, שאני באמת חלק מהעולם הזה שכאשר גיליתי אותו לראשונה, לפני קצת פחות מחמש שנים, הוא נראה לי כל כל רחוק קסום ומופלא.

בתור ילד מעולם לא לקחו אותי לקרקס ולמעשה מעולם לא ראיתי הופעת קרקס עד שבגיל 28 הלכתי עם אחי אמיר לקברט האף האדום ושם ראיתי לראשונה קטע אקרובטיקה אווירית. הנאמבר חבל של מיכאל פינקל פשוט הקסים אותי ועוד באותו הלילה החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהייה גדול.
חדור מוטיבציה התחלתי ללמוד אצל רוני כלב (שלימים הקימה את קרקס שבזי) והבנתי שזה לא הולך להיות כל כך קל. נראתי גמלוני ומגושם והמרחק ביני ובין אמנים מקצועיים נראה לי בזמנו כל כך עצום. הקולות שמסביבי,שחזרו ואמרו לי שבתור תחביב זה נחמד אבל שבגילי, בלי נסיון באקרובטיקה או באומנות, עדיף שאתחתן ואמצע מקצוע הגיוני יותר בהחלט לא עזרו לי להתמודד עם הקשיים.
לאחר הרבה לילות ללא שינה, מתחבט בעתידי, מכרתי את הטוסטוס, עזבתי את הדירה, שברתי את הפק"מ וקניתי כרטיס כיוון אחד למדריד במטרה ברורה להפוך לאיש קרקס! במדריד לקחתי שיעורי ערב בבית ספר לקרקס "קרמפה", והתאמנתי בסטודיו בשם "צאריברי". נשארתי שם ארבע חדשים שהספיקו לי להבין שזה לא המקום בשבילי ושוב פעם קניתי כרטיס לכיוון אחד,הפעם לברזיל, ללימודים ב"אסקולה נשיונל דה סירקו".

המורים בבית הספר בברזיל

התקופה בברזיל הייתה חוויה מדהימה, האנשים האווירה השפה והחופים מעלים בי חיוך כל פעם שאני נזכר בהם אך הבית ספר עצמו הוא לא המקום הטוב ביותר למי שרוצה ללמוד לעומק ולהשתפר. המורים זקנים ועייפים,האוהל חם איימים ואף פעם אי אפשר לדעת אם יש שיעור או שיש שביתה, חג, גשר או הכנות לקרנבל….
בריו כבר מלאו לי 30, כל היום התאמנתי עם תלמידים בני 20 ובערבים ובסופי השבוע מכרתי בגדים בחוף ב "איפנמה"כדאי לשרוד כלכלית. לאט לאט התחלתי לזנוח את הרעיון שאני אוכל אי פעם להיות ברמה מקצועית ולהתפרנס מקרקס והתחלתי לחשוב על תכנית ב' לכל מה שקשור לעתידי המקצועי.
כל זה השתנה כשפגשתי את לואיס, תלמידה שוויצרית שהגיעה לבית ספר, גם היא התחילה בגיל מבוגר וגם היא מעולם לא עלתה על במה לפני כן. די מהר התחלנו להתאמן ביחד והחלטנו לנסות וליצור משהו. הבית ספר הפסיק לפעול לכמה חדשים מסיבות שונות, ובגלל שלא היו בנמצא מורים לאקרובלאנס ולדאבל באוויר התחלנו לצפות בנאמברים ביו טיוב ולנסות לחכות את מה שראינו. התאמנו כל יום שמונה שעות ולהפתעתנו אחרי זמן לא רב הצלחנו לחבר כמה תרגילים יחד וליצור משהו שנראה כמו נאמבר, קשה לתאר את האושר שחווינו מהתוצר הראשון שלנו.

אנחנו לפני הופעה בבואנוס איירס

ההופעה הראשונה שלנו הייתה בבהיה, בקרקס של היפים בעיירה בקצה העולם. את כל הכסף שקיבלנו עבורה השקענו בארבע בירות וכך, בשמיים מההופעה הראשונה הקמנו את ”סירקופיטנגה",השם שלנו עד היום.
לאירופה הגענו אחרי עוד חצי שנה של אימונים ב"סירקו קריאולו"בבואנוס איירס, מרכז קרקס משפחתי ומתפרק, ולאחר שצברנו מעט ניסיון בערבי חובבים ובבימות פתוחות. בבואנוס איירס יש סצינת קרקס מאוד מפותחת, בכל סוף שבוע יש שניים שלשה קברטים, וזה מקום טוב מאוד כדי להתחיל להופיע.

הופעה בפסטיבל באוסטריה

מאז עברנו עוד כברת דרך ארוכה, בשנה הראשונה באירופה הופענו בעיקר ברחוב, בפסטיבלים קטנים במקומות נידחים או בתכנית "אוף"של פסטיבלים קצת יותר גדולים. הכל ללא תשלום. בשנה השניה כבר הופענו פחות ברחוב ויותר בפסטיבלים והשנה אנחנו עומדים לצאת לתור בשבעה מדינות אירופאיות, בתכניות של פסטיבלים מכובדים עם המופע "Reves d'ete".

תוך כדי עבודה על המופע והמון נסיעות אנחנו מנסים להשלים את ההכשרה המקצועית שחסרה לנו בכל דרך אפשרית (סדנאות,שיעורים פרטיים ומפגשים עם אמנים אחרים). בחורף שעבר התאמנו ב"סנטרל דה סירק" בברצלונה, מרכז אימונים ענק עם כל הציוד הנדרש והמון אמנים מכל העולם. מקום מפגש לאמני קרקס עם אווירה מאוד טובה. את החורף הזה התחלנו במרכז קרקס ליצירה שניפתח באיטליה (שפיטומבולו) שם עבדנו עם זוג במאים מקומיים על הצד האומנותי של המופע שלנו וכרגע אנחנו מסיימים תקופה של שלשה חדשים בבית ספר הממלכתי לקרקס במוסקווה. בית ספר מסורתי שנראה כאילו הוא עדיין נמצא בתקופה הקומוניסטית ועליו אני יכל לכתוב עוד מאמר שלם נוסף…

עוד פעם אוסטריה

המסע שלי בעולם הקרקס מלא בחוויות מדהימות, רגעי אושר, סבל, פחדים ותסכול. אחרי הופעה אני יכול להרגיש כמו כוכב רוק מצליח או כמו מישהו שכרגע עשה מעצמו צחוק מול מאות אנשים… הדרך להיות אמן קרקס מלאה בעליות וירידות ודורשת המון עבודה (שיווק, קשר עם לקוחות, אימונים , יצירה,נסיעות…) וכדי להצליח צריך להיות מאוהב במקצוע ולהיות מוכן לעבוד יותר שעות מהייטקיסט מתחיל. למרות כל זה רגעי ההתעלות אחרי הופעה טובה, הזכות להתאמן וללמוד את מה שאתה אוהב וכל האנשים הטובים שאתה פוגש בדרך שווים את כל המאמץ.
כפי שגילי קרן כתב במאמר שפירסם פה באתר אין דרך אחת להיות אומן קרקס. מי שבאמת חולם להיות אחד כזה חייב להמציא את הדרך היחודית לו, ללכת הכי רחוק שהוא יכול ובאמת באמת להאמין שהשמיים הם הגבול.
ולסיום אני רוצה להביע את הערכתי למיכאל ורפי על הפרוייקט המדהים הזה, על התרומה שלהם לקידום נושא הקרקס בארץ ועל הזכות שנתנו לי לכתוב את השורות האלו, תודה!

ידעתי שהיא עשתה משהו כזה כבר קודם, אבל סנדרין היתה פשוט מין טיפוס אקסטרים שכזו. מכל כיתת 13 המופלאים שהיינו בCNAC (המרכז הלאומי הגבוה לאומנויות הקרקס בצרפת), סנדרין נחשבה תמיד להכי קשוחה שיש לה תעוזה ואומץ שמספיקים לארבעה אנשים לפחות. וכשהיא סובבה אלי את הראש באותו בוקר אביבי, בעודה מחזיקה את הטלפון ביד, כיסתה מעט את השפופרת ולחשה אלי "רוצה לעשות איתי טרפזים מתחת למצנחי רחיפה?" לא הייתי מוכן בכלל לתהיה הזו. הסתכלתי עליה במבט שהיה מן הסתם מופתע, ראיתי את זויות הפה שלה מתקמרות בחצי חיוך ואת העיניים הירוקות-זהובות שלה מבריקות בעליזות קיומית ופשוט מלמלתי "כן". היא סובבה את הראש חזרה לטלפון וסגרה לנו את החוזה.

אני חייב להודות שמעולם לפני כן לא עשיתי מצנחי רחיפה. האמת שלא עשיתי שום ספורט אקסטרים, לא צניחה חופשית, לא טרפז מעופף, ואפילו לא גלישת גלים… לעומתי, סנדרין שוחה בכיופי האדרנלין האלו כמו דג במים. סנדרין למדה מצנחי רחיפה אי שם בין העיר גרונובל לשאמברי, באחד העמקים היפים של הרי האלפים הצרפתיים, וכיוון שמגיל 9 היא גם למדה קרקס, דיי מהר היא הגתה את הרעיון לחבר חבל או טרפז מתחת למצנח רחיפה. היא שכנעה את אחד המוניטורים – בחור בשם אלכסי שהוא בעצמו הרפתקן מקצועי – לזרום עם הרעיון והם עשו מספר נסיונות ולבסוף מצאו איך לשפצר טרפז מתחת למצנח רחיפה בצורה שיהיה פחות או יותר יציב, ואיך לפתור את בעיית הקפיצה והנחיתה, ובקיץ שנת 2000 הם קפצו ביחד בתחרות התחפושות של פסטיבל "גביע איקרוס" בסנט הילר דה טובה וריחפו להם בגובה 700 מטר מעל הקרקע כאשר סנדרין מבצעת נמבר טרפז לעשרות אלפי האנשים שעומדים על המצוק להביט בתחרות התחפושות המוזרה ביותר בעולם. האמת שלבנאדם שלא מסתובב במעגלי התעופה החופשית, תחרות התחפושות של פסטיבל "גביע איקרוס" היא אחד הדברים היותר מטורפים הזויים ואדירים שאפשר לראות על הפלנטה שלנו…

פסטיבל "גביע איקרוס" הוא פסטיבל של תעופה אווירית ללא מנוע. כל ספטמבר, מגיעים עשרות אלפי אנשים לסנט הילר דה טובה – כפר קטן שיושב על מצוק אימתני מעל עמק ירוק בהרי האלפים – ובמשך מספר ימים קופצים, מרחפים, משייטים, ודואים באוויר בכל צורה אפשרית. והכפר הקטן, שנמצא על מצוק של 700 מטר גובה מעל העמק שלמטה, הופך לזירת תחרויות ותצוגות של אלפי מצנחי רחיפה, דלטה פלאן, כדורים פורחים, חליפות דאייה מתוחכמות, צפלינים של הליום וכל מיני המצאות תעופה כיד הדמיון הטובה על האנושות. עשרות אלפי אנשים מגיעים עם הציוד שלהם כדי לקפוץ באוויר ולרחף בין שמיים וארץ. האווירה נעה בין קונבנשן אווירי תעופתי (ללא מנוע) לפסטיבל. גולת הכותרת של הפסטיבל היא תחרות התחפושות – אנשים יוצרים במשך כל השנה כל מיני תחפושות והמצאות שמתלבשות מתחת למצנח הרחיפה שלהם והם קופצים איתן, אפשר לראות שם מערכת תופים תלויה באוויר עם מישהו שמנגן עליה תוך כדי שמישהו אחר מטיס אותה, דרקון ענק עשוי בדים שמשתלשל מאחורי הטייס, דמויות סנופי, מכשפות, פרפרים, ראסטה פאריי, אסטרונאוטים ועוד… וכמובן, חלק מהתחפושות לא מצליחות להמריא ומתרסקות… ביחוד אם תנאי מזג האוויר קשים…

באביב 2004 יצר קשר עם סנדרין אחד ממפיקי הפסטיבל וביקש לקנות את האייטם של טרפז מתחת למצנח רחיפה עבור התוכנית האומנותית של הפסטיבל של אותה שנה. סנדרין ואני בדיוק סיימנו את הלימודים, הקמנו את להקת קרקס גאיה והתחלנו לעבוד על יצירת מופע משלנו, והחלטנו שזו הזדמנות בשבילנו להציג סקיצה של המופע, וכך במקביל לאייטמים של מצנחי רחיפה וטרפזים, הצלחנו למכור לו גם מופע קרקס אקרובטי קצר. היו לי קצת חששות מהרגע שבו באמת אצטרך לעשות את זה, כי מעולם לא עשיתי מצנחי רחיפה או צניחה חופשית או כל דבר מסוג זה, אבל כיוון שזה לא היה רלוונטי לאותו רגע, דחיתי את המחשבות האלו לאחר כך.

ספטמבר 2004, הגענו למקום מספר ימים לפני שהפסטיבל התחיל. עמק יפיפה בהרים, מצד אחד של העמק שרשרת הרים ענקית גבוהה ומיוערת, ובצד השני שרשרת הרים עוד יותר גבוהה עם מצוק תלול ומרהיב שעליו יושב לו בנינוחות כפר קטן. בכדי לעלות לכפר נוסעים כחצי שעה בכביש מתפתל ותלול. ושם פגשתי לראשונה את אלכסי קודורייר, המוניטור (מורה לטיסה) שסנדרין מימשה איתו רעיון מטס הטרפז שלה. אלכסי הוא הרפתקן צרפתי חביב עם ראש מלא בראסטות בלונדיניות שכל חייו מרושתים באהבה גדולה למצנחי רחיפה וסנו בורד. בקיץ הוא מוניטור של מצנחי רחיפה, ובחורף הוא מוניטור של סנו בורד בשלג. בין השאר הוא גם יוצר קורסים של פתירת תאונות אוויריות, הם מרחפים מעל אגם, יוצרים בכוונה בעייה טכנית כגון – לגרום לחצי מצנח להתקפל וליפול, ומוצאים איך לפתוח אותו בחזרה במהירות לפני שאתה מגיע למים, וכך מלמדים אנשים להתמודד עם תאונות טיסה אפשריות.
למחרת הגעתנו למקום עשיתי את חוויית מצנחי הרחיפה הראשונה בחיי. זה עובד ככה – אתה יושב בריתמה לפני הטייס, המצנח פרוס מאחורה, כשהטייס אומר לרוץ, מתחילים לרוץ ביחד אל קצת המצוק, המצנח מתנפח מאחוריך , אתה רואה את המצוק מתקרב, ומתקרב, ומתקרב, ואתה ממשיך לרוץ ישר אליו, ורגע לפני שאתה עובר את הקצה, הופ, המצנח התמלא אוויר, ואתה והטייס מרחפים אל מעבר לקצה המצוק ונדחפים הלאה משם במשב רוח שקט…
באותו יום ישבנו ושיפצרנו את הטרפזים למצנחי הרחיפה, יצרנו הצלבה בין נקודות התלייה של הטרפז למצנח הרחיפה כדי להקטין את אפשרות הטילטול של הטרפז, ועברנו עם אלכסי על כל הבטיחות, מהן נקודות התורפה של המערכת שיצרנו ואיפה כדאי להכפיל קרבינות וקשרי אבטחה, כדי לסגור פינות בלי צפויות של ציוד שקורס. ואז שמעתי בפעם הראשונה שאנחנו הולכים לעשות טרפז עם קסדה ונעליים… אלכסי לא היה מוכן לאפשרות אחרת, וכיוון שהמקצוע שלו הוא להעביר קורסים בתאונות טיסה, החלטתי שהוא כנראה יודע על מה הוא מדבר ושכדאי לסמוך עליו בנקודה הזו ולא להתווכח.

picture by Alexis Coudurier

ביום שאחרי, כבר קפצתי עם הטרפז. ובכן… זה ממש לא אותו דבר כמו קפיצה רגילה שבה אתה יושב בריתמה גדולה ורחבה, צמוד לטייס… הטרפז נמצא בערך ארבעה חמישה מטרים מתחת לטייס, כשהרוח דוחפת אותו מעט אחורה והצידה, ואתה עליו, הקסדה סוגרת לך על הראש, הידיים הקטנות שלך אוחזות חתיכת בר מתכת קטן ואיכשהו כל העסק הזה מרחף באוויר לאט לאט בתוך נוף ענק שנפרס לכל הכיוונים, שדות ירוקים, יערות, מצוק חום צהבהב ובתים קטנים קטנים ששתולים בתוך כל המרחב הפתוח הזה. בעצם מול כל הנוף האדיר הזה הכל נראה פתאום נורא קטן… הטרפז, המצנח, הכפות ידיים, השאקל של האבטחה… היו רגעים שממש פחדתי, הסתכלתי על כפות הידיים שלי ונתתי להן פקודה ישירה לזוז ולציית, כי הן פשוט נאחזו ולא ממש רצו לשתף פעולה, ביחוד בקטע שבו עוזבים את המצנח הבטוח וידידותי ויורדים אל הטרפז…

אז איך זה הולך: כמו בקפיצת דואו רגילה, אתה נמצא לפני הטייס חגור בריתמה רחבה וגדולה שמחוברת למצנח ולטייס ואתה מחזיק את הטרפז מגולגל לפניך. החבלים של הטרפז והמערכת המייצבת נמצאים בשקים משני הצדדים. המצנח פרוס מאחורינו וכשהטייס אומר מתחילים לרוץ לכיוון קצה המצוק, כשנוסקים באוויר, נותנים לטייס זמן לייצב, וכשהוא נותן סימן שהכל בסדר, משלשלים את הטרפז והמערכת המייצבת למטה, אל הריק הגבוה הזה שמתחת למצנח. ואז מגיע החלק הפחות נעים – פותחים את החגירה אל ריתמת הישיבה של המצנח, תופסים את החבלים שיורדים למטה ומשתרכים מאחורה ברוח באחיזה חזקה ברגליים, עוזבים את ריתמת המצנח ומשתלשלים למטה אל הטרפז. כל הזמן הזה יש עלינו ריתמה קטנה עם חבל אבטחה שקשור למעלה אל המצנח, אבל בכל זאת, התחושה של לצאת מהריתמה הרחבה והיציבה של מצנח הרחיפה, ולהשתלשל על חבל אל הטרפז, כשמתחתייך 700 מטר גובה של אוויר ריק היא מאתגרת, בואו נאמר שכל תחושת הביטחון בקרקע מצטמצמת באותו רגע לאצבעות הידיים ולירכיים, היכן שהחבלים צמודים לגוף… ואז, כשמגיעים אל הטרפז, נותנים נמבר טרפז עם קסדה ונעליים, מעבר לעוצמה של הגובה המדהים הזה, גם העשייה הקרקסית לא פשוטה, כי עם הקסדה והרוח ששורקת באזניים, ומדי פעם המצנח שפונה בסיבוב ואתה מקבל משיכה חזקה בכיוון הסיבוב, כל נקודות ההתייחסות בחלל משתנות כל הזמן… בתכלס… חוויה מרהיבה!

מה שעוד מיוחד בסיטואציה הזו הוא, שקופצים, ואז במשך כעשר דקות (תלוי בתנאי מזג האוויר) הקהל שבאזור הקפיצה למעלה רואה אותך, אחר כך אתה לבד עם הטייס מעליך, הנוף המהמם שפרוס לכל הכיוונים, ומי שרואה אותך זה פחות או יותר סנדרין (שנמצאת מתחת למצנח רחיפה נוסף כמה עשרות מטרים ממך), הטייס שמעליה, הטייס שלך ומצלמת הווידאו של הצלם שטס במצנח נוסף מאחורינו, ואז אחרי עוד כעשר דקות, מגיעים לנחיתה ורואה אותך הקהל שנמצא באזור הנחיתה. וכן, הנחיתה זה גם סיפור לא פשוט בפני עצמו… צריך להיות מאוד ערני ולרוץ מהר, אחרת אתה שותל את הטייס שלך באדמה… קפצנו חמש פעמים במהלך הפסטיבל, רוב הפעמים פשוט הסתכלתי על סנדרין שהיתה תלויה באוויר כמה עשרות מטרים ממני מתחת למצנח השני, ומה שהיא עשתה, עשיתי גם. טוב, האמת, לא הכל… היא יותר אמיצה ממני…

ב2005 פנו אלינו שוב, וכיוון שאני נפצעתי בתאונה בשוייץ חודש וחצי לפני הפסטיבל, סנדרין קפצה לבד ואני נשארתי עם אביגיל על הקרקע (אביגיל הילדה שלנו נולדה 3.5 חודשים לפני כן). ואז היתה הפעם הראשונה שעמדתי באזור ההמראות וראיתי את האייטם הזה מהקרקע. וזה פשוט ממש ממש יפה ומאוד מרשים! אפילו שהטרפזיסט נראה קצת מצחיק חבוש בקסדה ונעול בנעליים…

התבקשתי ע"י מנהלי האתר הזה לכתוב מניסיוני על חוויותיי בעולם הקרקס. אני כותב מתוך אינטרס אישי (אני מקווה שהם לא יגבו ממני יותר כסף על פרסום באתר) , ומתוך צורך פנימי לחשיפה ואהבה.

שמי גילי קרן ואני ליצן .

זה נשמע קל, אבל לקח שנים להגיע להגדרה הפשוטה הזאת. הרבה שנים הייתי 'להטוטן', 'שחקן', או 'אומן קרקס'. (איזה פלצנות אה?).

למה ככה?

כי בארץ 'ליצן' היא כמעט מילת גנאי "מה אתה ליצן?" צעק עלי המ"כ בטירונות. "כן , המפקד הסמל" עניתי והוצאתי כרטיס ביקור.

לא חטפתי שבת, כי הוא פשוט לא הפסיק לצחוק איזה שבוע.

אבל באמת לליצן בארץ יש רפיוטיישן לא משהו. שאתה אומר ליצן , אנשים מדמיינים ליצן עם איפור כבד (הליצן האמריקאי), שמחלק פרסים לילדים שצורחים בכל הכח. ואין לי שום דבר נגד   מפעילים   עם פרסים ותחרויות . אבל הם לא בדיוק מה שאני קורא לו ליצן.

לאחרונה זה קצת השתפר , עם התפתחות הליצנות הרפואית  בארץ. "אז אתה ליצן רפואי?" לא, אני אישית לא, אבל זה כבר יותר קרוב לליצן שאני הייתי רוצה להדמות לו.

והליצן שאני הייתי רוצה להיות מגיע מאירופה, ושם הוא גם זוכה לכבוד רב (גם ברוסיה אגב).

וכך בעקבות אהבתי לליצנות , וגם בגלל משיכתי לנשים אירופאיות , מצאתי את עצמי פוזל לכיוון היבשת השכנה.

וגם יצאתי להופיע שם, בהתחלה רק בקיץ, בפסטיבלים של תיאטרון וקרקס. עשיתי הופעות עם כובע (BUSKING). ועל פי רוב חזרתי עם מינוס בבנק. לקח שנה ולפעמים שנתיים לכסות את המינוס . והנה אני שוב בדרכים מפסיד את התחתונים.

אבל עם חלום אחד , להיות ליצן, כזה אמיתי.

ואני אני חושב שאחרי שנים של נדודים, אני קצת מגשים את חלומי, הייתי ליצן בקרקס (דורולה ה1) , שהיה ועודנו בגלגוליו השונים קרקס קלאסי אמיתי.

לאחרונה הופעתי ביחד עם אישתי בקברט נודד ברחבי שוויץ. הקברט שאנחנו הופענו בו נקרא 'ברודווי' והוא קיים כ20 שנה,והוא מעין מופע קרקס למבוגרים עם ארוחת ערב. קונספט שלא ממש קיים בארץ. בשוויץ כמו בארץ יש רק 7מליון תושבים. אבל  בשוויץ יש 14 קרקסים ועוד עשרות קברטים למיניהם פלוס קבוצות ליצנות וקרקס שונת.וזה למה, אני חי לסירוגין בארץ ובשוויץ.

היום אני מופיע עם המופע סולו שלי, ועם המופע הזוגי שלי ושל אישתי. והקיץ ( 2012) נופיע בקרקס בהולנד.

לפעמים פונים אלי צעירים, מה  שאומר שאני כבר בבוגרים. ושואלים איך? אבל  איך עושים  'אירופה'?

אז דבר ראשון, שאני אומר זה: אם אתם לא באמת רוצים את זה . אז עזבו אתכם. זה לא קל , עשירים כנראה שלא תצאו מזה (למרות שיש יוצאי דופן). תראו אותי אני בן 39 ואני רחוק מלהיות מסודר בחיים.

אז למה כן? כי אם פעם אחת עמדתם באמצע מעגל של אנשים , וגרמתם לכולם לצחוק, אני חושב שמספיקה פעם אחת טובה כדי להבין.

לי זה מאוד ברור. ואני חייב לעשות את זה!

ואין דרך אחת 'לעשות את זה'  יש מלא דרכים.

תעיזו, תדמיינו – ואז תעשו הכול כדי שזה יקרה. (זה מה שאני עושה)

ותזכרו שאף אחד לא ימליץ עליכם אם אתם לא מספיק טובים, ואני בטח לא אמליץ עליכם אם אתם יותר מדי טובים.

אתם חייבים למצוא את הדרך שלכם, אני מאמין של לכל ליצן יש את המסע שהוא חייב לעבור.   וזה מסע  ארוך ואף פעם לא באמת מגיעים, יש אבל יש תחנות מדהימות בדרך.

צאו למסע הזה עם המון רצון, דמיון , סבלנות ,יוזמה ויצירתיות.
כדאי שתלמדו ג'אגלינג, פנטומימה, ללכת על חבל ולנגן באקורדיון או משהו דומה….

כנראה שאתם תהיו המפיקים, במאים, עורכי מוסיקה , מעצבי תלבושות, סוכני שיווק של עצמכם.   תתעניינו במקצועות האלו .

ומאוד חשוב לזכור   "אם אתה עובד במה שאתה אוהב – אתה בעצם לא 'עובד' אף פעם". צ'פלין
תזכרו את המשפט הזה , כי אתם בעצם 'תעבדו' כל הזמן.

יש בתי ספר לליצנות וקרקס (אני אומנם למדתי תיאטרון).
אבל אני ממליץ על הבית ספר של דימטרי בשוויץ. או לה קוק בפריס , יש גם את פליפ גולייה .
תחפשו ותעברו סדנאות לליצנות , זה תרגול מעולה לליצן.

ותקפצו לקפה אם אתם באזור באזל (שוויץ) , חמש דקות מהמרפסת המפורסמת, תבואו.

גילי ק.